שפת המסורת היהודית היא שפה של חובות. מבחינתה, "הזכות להורות" היא למעשה חובה ראשונה במעלה, המוטלת – למרבה האירוניה – דווקא על הגבר. אמנם ראשיתה בברכה המקראית לאיש ולאישה כאחד: "ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"
(בראשית א כח), אך כבר בתקופת התנאים הפכה הברכה למצווה, והוחלה על הגברים בלבד (משנה יבמות, ו ו). חשיבותה הרבה של מצוות הפריון מתבטאת ברשימה ארוכה של דרשות ומאמרים בדברי חז"ל, ומאוחר יותר ביישומם ההלכתי בספרות הבתר-תלמודית ובפסיקה לאורך הדורות. כך לדוגמה, נתפסת מצוות 'פרו ורבו' בתור תכלית בריאת העולם והאדם: "לא
נברא העולם אלא לפריה ורביה" (בבלי גיטין, מא ע"ב), ובמקום אחר קובע
התלמוד הבבלי כי המלך חזקיה לא זכה לחיי העולם הבא מפני שנמנע מעיסוק בפרייה ורבייה (בבלי ברכות, י ע"א). אולם דומה כי הדברים החריפים ביותר בעניין זה הם אלו שנמסרים משמו של בן עזאי:
"בן עזאי אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', וכתוב 'ואתם פרו
ורבו'".
(תוספתא יבמות ח, ז)
אשר לספרות הבתר-תלמודית, בעלי התוספות (המאה ה-12-13 בצרפת) מגדירים את מצוות הפריון "מצווה רבה" (תוספות על בבלי גיטין, מא ע"ב, ד"ה 'לא תהו בראה לשבת יצרה'), ובמאה ה-14 מונה אותה בעל ספר החינוך כמצווה הראשונה ומדגיש את ערכה המיוחד:
"משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. והיא מצוה גדולה שבסיבתה
מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת".
(ספר החינוך, מצווה א)
ניתן להרחיב עוד ועוד על מרכזיותה וחשיבותה של מצוות הפריון בהלכה ובמסורת היהודית, אך דומה שדי בדברים שהובאו לעיל בכדי לתהות על הקישור שעושים חברי הכנסת החרדים והדתיים בין נטייתם המינית של גברים הומוסקסואלים לבין חובתם ההלכתית (!) להביא ילדים לעולם. היכן כתוב בהלכה שמי שעובר על איסור "משכב זכר" פטור ממצוות "פרו ורבו"? האם מחלל שבת פטור ממצווה זו?
יתרה מכך, גם אם אפשר להבין את עמדת הח"כים הנ"ל כטענה במישור
האידיאולוגי-דתי, שכן לכאורה היתר הפונדקאות לזוגות להט"בים מקבע בחוק את מיסוד הזוגיות של מי שעל פי העמדה ההלכתית האורתודכסית המקובלת עוברים על איסור "משכב זכר" – קשה לקבל את הטענה לפיה קיים איסור הלכתי פורמלי על פונדקאות דווקא ללהטב"ים.
בכדי להסביר זאת נידרש לסקירה קצרה של שלושה אתגרים מרכזיים שהעמידו טכנולוגיות ההפריה המודרניות בראשית דרכן לפוסקי ההלכה, והדרכים בהן התמודדו עמם הפוסקים.
השאלה ההלכתית המרכזית בסוגיה זו הייתה האם חלה זיקת אבהות אם לא קויימו יחסי מין, כלומר – האם בדרך זו מתקיימת מצוות הפריון. במידה ולא, הרי שייתכן ומדובר בהוצאת זרע לבטלה. הפתרון כרוך
בכך שרוב מוחלט של פוסקי ההלכה סבורים שמצוות הפריון מתקיימת גם ללא יחסי מין.
השאלה ההלכתית העקרונית קשורה לאיסור הניאוף – האם האיסורים המיניים בתורה דורשים מגע מיני בין הנואפים, או שמא הם חמורים יותר וכוללים איסור העברת זרע בין גבר לאישה גם ללא קירבה גופנית? אם
אכן מדובר בניאוף, הרי שהילד שיוולד כתוצאה מהזרעה כזו (מאישה נשואה) יהיה ממזר. בנוסף לכך, גם אם אין מדובר בניאוף, ייתכן כי מזרעו של תורם אחד תופרינה נשים רבות, כך שתיאורטית ייתכן כי בדור הבא יתרחשו נשואי אחים ללא ידיעתם, ובכך יעברו על איסור גילוי עריות וילדיהם יהיו ממזרים.
הפתרון לבעיות אלו נובע מההסכמה הגורפת למדי כי איסורי עריות דורשים מגע מיני ולפיכך העברת זרע של גבר זר לאישה נשואה שאיננה אשתו אינה כרוכה בניאוף, והיא מותרת בין בהזרעה מלאכותית בין בהפריית מבחנה. אמנם, ישנה הסתייגות מתרומת זרע מיהודי בשל החשש לנישואי אחים ואחיות בדור הבא, אך על בעיה זו ניתן להתגבר אם מבצעים רישום של תרומת הזרע, או על ידי תרומת זרע מגוי, פרקטיקה
שאכן הותרה על ידי אחד מגדולי הפוסקים – הרב משה פינשטיין.
אמנם בראשית הדרך היו שהתנגדו לפונדקאות מטעמים שונים, אך כיום זוהי פרקטיקה מותרת מבחינה הלכתית על פי רוב מוחלט של השיטות. שכן מאחר והזרעה מלאכותית והפריית מבחנה הותרו מבחינה הלכתית,
השאלה המרכזית העולה לגבי פונדקאות היא בעיקר מי תחשב אמו של הוולד מבחינה ההלכתית
– תורמת הביצית או היולדת? בשאלה זו נותרו הפוסקים חלוקים.
ניתן אפוא להתרשם שההלכה היהודית, שמצוות הפריון היא מעמודי התווך המרכזיים שלה, פתרה למעשה את כל הבעיות ההלכתיות בדרך להתרת טכנולוגיות ההפריה המודרניות. בכך היא פתחה את הדלת, מבלי משים, גם ליחידים המעוניינים להקים משפחה, בין אם לרווקות
ורווקים הטרוסקסואלים שאינן מעוניינים בזוגיות או שלא הצליחו למצוא אותה, ובין אם לזוגות להטב"ים. בעבר ניסו רבנים לטעון כי ההיתר להזרעה מלאכותית או הפריית מבחנה תקף רק לנשים נשואות אך לא לרווקות. יחד עם זאת, היה ברור שאין כל צידוק הלכתי פורמלי לאסור זאת על רווקות, במיוחד כאשר החשש של ניאוף אינו תקף כאן כלל. אכן, ישנם רבנים שכבר תקנו את המעוות הזה והתירו את הפרקטיקה לנשים רווקות.
באותו אופן ניתן לטעון לגבי גברים הומוסקסואלים: אין כל קשר בין רצונם להיות אבות, לבין נטייתם המינית. חובת הפריון עדיין מוטלת עליהם ואין דבר בפרקטיקה של טכנולוגיות ההפריה המודרניות האסור מבחינה הלכתית. הטענה לפיה הפרקטיקה הזאת מותרת רק לזוגות הטרוסקסואלים ולנשים רווקות היא יותר טענה במישור האידיאולוגי מאשר טענה
הלכתית צרופה. שכן, אם ממילא קשר זוגי בין שני גברים אינו מוכר מבחינה הלכתית –
הרי שמדובר בגברים "לא נשואים" שממילא רק זרעו של אחד מהם יפרה את הביצית. מה ההבדל אם כך בינו לבין גבר הטרוסקסואל? יתרה מכך, אם מבינים את האיסור בתורה כאיסור על האקט המיני בלבד, אך לא על עצם הנטייה או הזהות ההומוסקסואלית (וזוהי הבנה ההולכת ומחלחלת, לכל הפחות בקרב רבנים אורתודוכסיים מודרניים), ואם מבינים שאיסור משכב זכר אינו חמור בהכרח משאר האיסורים שבתורה (גם על אכילת מאכלים
לא כשרים נאמר כי היא "תועבה"),[1] נפתח הפתח להכיר אפילו בזוגיות מסוג זה. הרי לא שמענו על טיעון לפיו תמָנע הזכות להורות
מזוג הטרוסקסואלי שאינו מקפיד על אכילת אוכל כשר…
יחד עם זאת, ראוי להוסיף הסתייגות חשובה. סוגיית הפונדקאות הנה סוגייה סבוכה ביותר מבחינה מוסרית ולפיכך היא פרקטיקה שנויה במחלוקת גם בתוך הקהילה הלהט"בית![2] יש תיאורטיקניות פמיניסטיות שאף הרחיקו לכת וכינו את טכנולוגיות ההפרייה בכלל ואת הפונדקאות בפרט "הזנות החדשה של הפריון".[3]
לצערי, הדיון ההלכתי לא כלל באופן מספק (אם בכלל) דיונים אתיים בסוגיה זו, ואלו לא שמשו כשיקול בפסיקת ההלכה. כך למשל ניתן היה לשאול מה הם ההיבטים ההלכתיים של מסחור באברי הרבייה של נשים; האם מישהו מבין הפוסקים נתן דעתו על 'החפצתה' של האישה והפיכתה לבית קיבול לכל דבר העשוי לגרום להגברת הפריון והילודה – בין אם
המדובר בזרע של תורם זר, או ביצית וזרע מופרים שכלל אינם שלה ואשר לא יהיו שייכים לה לאחר הלידה? האם אין בפונדקאות סממנים של סחר בתינוקות וניצול נשים (לרוב ממעמדות נמוכים)? מה ההבדל בין מכירת שירותי מין לשירותי פריון? האם יש ממש בהשוואת הפונדקאות לזנות? ועוד.
מכל מקום, אם פונדקאות בעייתית מבחינה מוסרית, יש להגבילה באופן שוויוני לכולם, ואם אינה כזאת (כפי שכנראה סבורים רוב פוסקי ההלכה שלא הגבילו את הפרקטיקה משיקולים אלה) – אזי יש לאפשר אותה גם ללהטב"ים. כפי שניסיתי להראות לעיל, מבחינה הלכתית פורמלית אין כל מניעה להתיר זאת.
צילום: shutterstock
[1] הרב ליכטנשטיין למשל גרס שיש לקבל הומוסקסואלים כפי שמקבלים מחללי שבת. בכך הוא אינו מבטל כמובן את האיסור אך מפחית
מן המטען הערכי השלילי הנלווה אליו ומאפשר יחס מכבד יותר כלפי הומוסקסואלים.
[2] ראו למשל: "המתנגדים לפונדקאות הם לא הומופובים".
[3] Andrea Dworkin, Right-Wing Women, New York
1983.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
