תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

האל המניח תפילין

אדם אפטרמן הוא עמית מחקר במרכז קוגוד למחשבה יהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן ופרופ׳ לקבלה ומיסטיקה יהודית בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. מחקריו של פרופ׳ אפטרמן מתמקדים בפילוסופיה ובתיאולוגיה היהודית בימי הביניים, בקבלה ובהיסטוריה של המיסטיקה היהודית. פרופ' אפטרמן כיהן כמרצה אורח באוניברסיטת הרווארד, ובין השנים 2008-2018 היה מנהל שותף של הכנס התיאולוגי הבין דתי במכון הרטמן.

תמונה מדרשית מרהיבה מתארת כיצד בהתגלות בנקרת הצור זכה משה לראות את התפילין שמניח האל. ד"ר אדם אפטרמן מתחקה אחר פירושו מחדש של מדרש זה בכתבי מיסטיקאים ומקובלים, ומראה כיצד תפיליו של האל נתפסו כעטרה אותה יוצרים עם ישראל בתפילותיהם, וכיצד מצוות התפילין הפכה ליישות מטאפיזית השוכנת בתוככי העולם האלוהי עצמו

בעמודים הראשונים של מסכת ברכות בתלמוד הבבלי מופיע רצף של מדרשים המתאר את האל מקיים מצוות: מניח תפילין, מתעטף בטלית, קורא קריאת שמע ועוד. למדרשים אלו, העשויים להיראות תמוהים וזרים, נודעה חשיבות מיוחדת במסורת המיסטית והקבלית שמצאה בהם עניין רב. אחד המדרשים הללו עוסק במעמד ההתגלות הפרטי לו זוכה משה בנקרת הצור (שמות לג), ומתאר כיצד במסגרת ההתגלות הראה האל למשה את קשר התפילין שלו: "'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' (שמות לג, כג) – אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין" (בבלי ברכות, ז ע"א).
תמונת האל המראה למשה את קשר התפילין עשויה להוות השלמה למדרש המופיע קודם לכן באותה סוגיה ומתאר את האל כמי שמניח תפילין של יד ושל ראש. המדרש אף דן בפסוקים הכתובים בתוך בתי התפילין של האל, בהשוואה לפסוקים המופיעים בתפילין ה"ארציות" (בבלי ברכות, ו ע"א-ע"ב). קריאה של שני המדרשים הללו יחד מעלה כי משה זכה לראות את התפילין האלוהיות שמונחות על ראשו או על זרועו של האל.

התפיסה לפיה האל מניח תפילין אלוהיות הדומות בצורתן לתפילין שמניח עם ישראל, צופנת בחובה הבנה מרתקת על אודות טיבו של האל וטיבן של המצוות, והיא שריתקה את דמיונם של מיסטיקאים ומקובלים בהמשך המסורת היהודית. בדומה למדרשים המתארים את התורה כמעין חכמה קדומה שהתקיימה עוד לפני בריאת העולם, נתפסת כאן גם מצוות תפילין (ואולי – המצוות בכלל) כבעלת קיום עצמאי וקדום בחיק האלוהות. הנחת התפילין בידי האדם היא אפוא חיקוי של האל, היוצר הידמות ומעין מפגש יום יומי בין האדם לבין האל.

דומה כי לא במקרה בחר המדרש לתאר דווקא את מצוות התפילין כאלוהית וקדומה. מצוות תפילין אינה מן המצוות הנלמדות בנקל מן המקראות; הפסוקים בתורה המיוחסים למצוות תפילין עוסקים לפי פשטם בזכירה סמלית של המצוות ולא בכתיבת טקסט וכריכתו על הגוף (דברים יא, יח: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם"). אכן, בדיונים על ההלכות הנוגעות לתפילין קובעים חז"ל לא פעם כי מקורו של פרט מסוים הוא "הלכה למשה מסיני" – כלומר, זוהי מסורת שאינה מסתמכת על הפסוקים אלא ניתנה למשה מפי הגבורה בסיני ועברה מדור לדור. במובן זה, מצוות תפילין היא מעין סמל לתורה שבעל-פה כולה ולמפעלם של חז"ל.

התמונה המדרשית המציגה את התפילין כמצווה קדומה שהאל מקיים בעצמו, מחזקת עוד יותר את המסר בדבר תקפותה של המצווה ומקורה האלוהי ומעגנת את יסודותיה בפעולותיו של האל עצמו.

יריעת קלף מתוך תפילין שנמצאו בקומראן
הצילום מתוך: יגאל ידין, תפילין של ראש מקומראן, 1969, לוח 15

גאוני בבל בתקופה הבתר-תלמודית הסתייגו מתמונה אנתרופומורפית מדרשית מיתית זו, והציעו פרשנויות שונות כדי ליישבה עם הנחות פילוסופיות, רציונליות ומופשטות על אודות האל. כיוון פרשני אחד הוא כי האל רק הדגים למשה כיצד יש להניח תפילין (בדומה למצוות אחרות שהודגמו למשה) ולא הראה לו את התפילין שלו עצמו; הצעה אחרת היא שמשה ראה את התפילין מונחות על מלאך ולא על האל; פרשנות נוספת גורסת כי התפילין המופיעות במדרש הן רק סמל לאיכות מופשטת של הטבע האלוהי אותה השיג משה בשכלו.

לעומת זאת, בספרות חסידי אשכנז בימי הביניים קיבל מדרש זה פיתוח מיוחד. הוא השתלב בתפיסות אשכנזיות שתיארו את התפילה והברכות שאומרים ישראל כמשפיעות על האלוהות – מחזקות את האל, מעוררות את מידת הרחמים, ועוד. רעיון יסודי זה, שמקורותיו נעוצים בספרות חז"ל, הלך והתפתח, ובספרות האשכנזית אנו מוצאים תיאורים לפיהם התפילה, השירה והמצוות אינן רק משפיעות על האל, אלא הופכות בעצמן ליישויות מטאפיזיות אותן עוטה האל על גופו כמעין מלבושי כבוד. במיוחד חוזר התיאור לפיו התפילה הופכת לכתר או לעטרה לראשו של האל, ולעתים גם לתפילין המפארות את ראשו. בהתאם לתפיסות אלו, בעולם האשכנזי נודעה חשיבות רבה להתבוננות באל (ובעיקר בראשו) בזמן שתפילות ישראל עולות ומעטרות אותו ככתר, כעטרה או כתפילין. מראה האל העוטה לראשו את תפילות ישראל מייצג את התקבלות של התפילות ואת פועלן החיובי בעולמות העליונים.

כמובן שהתמונה המדרשית על האל המניח תפילין עומדת בבסיס מארג רעיוני זה, ומובן אפוא מדוע ההוגים האשכנזים עשו שימוש רב במדרש המתאר את האל המראה למשה את תפיליו. דוגמא בולטת לכך נמצאת ב"שיר הכבוד", פיוט אנונימי מבית מדרשם של חסידי אשכנז, המושר בבתי כנסת רבים בתפילת שחרית של שבת. ניתוח של השיר לאור התפיסות האשכנזיות העומדות בבסיסו מעלה כי הוא מתאר כיצד תפילתם של עם ישראל, ואף עם ישראל עצמו, הופכים להיות מעין עטרה של האל. באחת השורות בה מתוארת בקצרה התמונה המדרשית של נקרת הצור, בא לידי ביטוי מוטיב מדרשי נוסף שפותח ופורט בבית מדרשם של חסידי אשכנז:
"קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָו / תְּמוּנַת ה' לְנֶגֶד עֵינָיו"
אם כן, התפילין אינם רק עטרה לראשו של האל, אלא מעין ייצוג של האלוהות עצמה; התפילין הם "תמונת ה'". כך מתפרשת מחדש פרשיית נקרת הצור: ראיית התפילין על ידי משה אינם "תוצאת לוואי" של ההתגלות, אלא היא היא שיאה של ההתגלות עצמה – משה נחשף לפן מסוים של האלוהות המסומל בתפילין.

תמונה מדרשית זו המשיכה להתפתח מאוחר יותר בכתבי המקובלים. כמו במקרים אחרים, גם כאן תרומתה של הקבלה באה לידי ביטוי בעיקר בארגון שיטתי ומעמיק של המוטיבים השונים ואריגתם לכדי תמונה מסודרת וכוללת. הקבלה הציעה מערכת מגובשת לפיה המצוות כולן הן למעשה יישויות מטאפיזיות השייכות באופנים שונים לעולם האלוהות. במיתוס רחב זה, המתאר את זיקתה של מערכת המצוות ההלכתית לחלקים נסתרים באלוהות, השתלבה בנקל גם התמונה החז"לית של האל המניח תפילין. לפי פרשנות זו, הנחת התפילין האנושית איננה רק קיום צו הלכתי, ואף לא רק מעשה של עיטור האל בכתר. מכיוון ששורשה של המצווה נעוץ באלוהות עצמה, הנחת התפילין מאפשרת למקובל מגע עם האלוהות עצמה, הכולל דבקות ומשיכת שפע לעולם האנושי.

התמונה המדרשית שביקשה לתאר את טבען האלוהי של התפילין התפרשה אפוא בקבלה כעדות לקיומה המטאפיזי של מצוות תפילין כחלק מן האלוהות עצמה. תפיליו של האל מן המדרש הפכו לסוד עמוק בנוגע לטבע האלוהות וליכולת של ישראל להתקשר אליה ולהשפיע עליה באמצעות קיום המצוות. המצוות שמקיים האדם נתפשו כגילום של האלוהות במציאות הארצית, וכך, על ידי ביצוע המצווה הארצית מתחבר המקובל למצווה בתצורתה האלוהית ומביא לקרבה בין העולמות העליונים והתחתונים ולייחוד ביניהם.

עוד בנושא
הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics