עיד אל-בנאת, הוא 'חג הבנות' כמו בפסוק 'רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל', ונדמה שבעברית מודרנית הכוונה ל'חג הנשים'. עיד אל בנאת ( عيد البنات ) חל בראש חודש טבת, בעיצומו של חנוכה, והחג נשתמר בקרב קהילות ישראל בצפון אפריקה: תוניסיה, לוב, ג'רבה, מרוקו, אלג'יריה, תורכיה וסלוניקי.

מדובר ביום המלכת אסתר. הנה, כך אומרת המגילה בפירוש: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת, בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ". חן רב יש בשרשור של חג אל חג, פורים וחנוכה; בנוכחות של חג אחד בתוך השני, כמו המנהג לשרוף את ארבעת המינים היבשים מאד במדורה של ביעור חמץ, חצי שנה לאחר שחלף סוכות.

בלבו של חג הבנות, התכנסות של נשים לשירה ולימוד, סעודה ושמחה שמשחזרים למעשה את ההרמון של אסתר ונערותיה, אולם יש בדבר תיקון גדול. כיצד?

אסתר, נערה יתומה ומופנמת שהפכה מנהיגה ונועזת (ראו את פרשנותה המופלאה של רבקה לוביץ') אבל כדאי לזכור שסופה היה רע ומר. כי כאשר היהודים חגגו ונתנו 'משלוח מנות איש לרעהו' היא נשארה עם המלך אחשוורוש, שכזכור, לקח אותה בכח. היא לא חזרה הביתה ומעולם לא נשאלה אם שם היא רוצה לחיות. במילים אחרות, על אף ש"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" והסוף לכאורה טוב, אחשוורוש ואסתר לא באמת “Lived happily ever after” . אסתר לא השאירה את עצמה מוגנת בארמון כשכל היהודים היו בסכנה, (כמו שמרדכי מאשים אותה "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים!") אלא להפך – כל היהודים ניצלו והיא נותרה מאחור, רחוקה מהם.

נדמה שאסתר ידעה כבר מן ההתחלה מה צפוי לה, היא הרי אומרת במפורש: "אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". הצירוף הזה "כאשר אבדנו אבדנו" הפך ביטוי בעברית שמשמעו על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה. אבל המילים האלה מן המגילה מגלות שברגע הזה מבינה אסתר שגם אם יתרחש נס והכל יבא על מקומו בשלום – היא תישאר בארמון עם אחשוורוש לכל חייה. לה כבר אין מה להפסיד, אולי עדיף למות: "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי".

גם חז"ל ידעו מה עברה אסתר כאשר הפכה רעיית המלך. במילותיהם: "אסתר קרקע עולם היתה", כלומר ביחסי המין עם המלך היא היתה פסיבית. כמו הנאנסות והזונות, התודעה שלה התנתקה מן הגוף, כאילו היתה חלק מהאדמה. אבל האם אפשר לחיות חיים שלמים כאילו את "קרקע"? גם שנים אחרי הישועה שהבאת לעם היהודי?

ההחפצה של אסתר חוזרת ומשכפלת את עצמה עד עצם היום הזה. גם השנה, אלפי הילדות יתחפשו ל'מלכת אסתר' כלומר לאסתר המלכה ויזכרו לה רק את יופיה והפתיינות שזיהה בה אחשוורוש. למעשה, גם אנחנו היום משאירים את אסתר בבדידותה, בעליבותה, כשאנחנו זוכרים אותה רק מבעד למיניותה, לתפקידה ה"נשי" בארמון.

אולם לא מדובר רק באסתר גיבורת חג פורים. גם יהודית – אחת הגיבורות של חנוכה – שערפה את ראשו של הולופורנס איננה מודל שראוי היה להתמסר אליו. כמו אסתר, מיניותה ופתיינותה הם שמאפשרים לה להפוך את ההפסד בצפוי בקרב לניצחון מזהיר. כך, גם חנה בת מתיתיהו שסירבה להיענות לזכות הלילה הראשון של ההגמון והניעה את העם להלחם על כבודו, הופכת גיבורת חנוכה בזכות ההגנה שלה על מיניותה. האם אנחנו יודעות לדמיין נשים מנהיגות שמיניותן או אימהותן (כמו חנה שמקריבה את שבעת בניה) אינה תנאי מקדים לפעולתן בעולם?

חג הבנות בחנוכה, ביום המלכת אסתר חוזר אל המעגל הנשי שסבב את אסתר המלכה בימים הקשים, והיה לה לתמיכה. כך אומרת אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.. וְצוּמוּ עָלַי.. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן" אסתר היתה כלואה עם נערות נוספות והיתה בצום אחוות נשים שאותה משחזר, והפעם מתוך חרות. חגיגת חג הבנות, עיד אל-בנאת, בימינו משיבה אותנו אל אסתר ונערותיה ואל הצורך במפגש נשי אלטרנטיבי, לא כפוי. לא כמו אסתר והנערות הכבולות בארמון הכלואות בכלוב זהב, אלא מפגש נשי מתוך חירות, בו יש מקום לכל מי שאנחנו: נשים ששרות, לומדות ורוקדות, חברות ואמהות, בנות זוג ומתקנות עולם. נשים שרואות את העוול שנעשה לאסתר אז, את הנשים שכבולות עד היום בפטריארכיה ושיודעות לתרגם את המסורת שלנו לכח מעניק משמעות מעמיק שורשים ומניע לפעולה.

נדמה לי שעיד אל-בנאת, חג הבנות, יכול להיות מקום בו אנחנו מוצאות כח זו בזו, כל הנשים, בלי קשר הכרחי לגברים בחיינו או לילדים שהבאנו לעולם. חג הבנות הוא חג הנשים שזוכרות היטב את יהודית, אסתר וחנה מכירות להן טובה ורואות בכאבן, אבל מסרבות לראות בהן מודל הכרחי וחתום. כאלו המבקשות לתקן את העולם ולהיות נשים מסוג אחר, כיון שזכינו לחיות בדור של גאולה לא רק של היהודים בארצם אלא של הנשים בעולם. זה יהיה הצעד הראשון להגדרה מחדש של גבורת נשים.

בסלוניקי שביוון נהגו הבנות להתכנס בעיד אל-בנאת ולבקש סליחה אישה מרעותה, כפי שנהגו בערב יום הכיפורים. אולי כדאי לדובב את המנהג הזה, ולבקש בחג הבנות סליחה מכל הנשים שהקריבו עצמן, ולומר להן את כל הצער על כך שלא היינו שם איתן ועם כל מה שאנחנו יודעות כעת, כדי להציל אותן. אבל הנה, אנחנו כאן, עכשיו, נשים יהודיות בישראל שביחד מבטיחות לפעול למען נשים, וזה לא מעט.

שיהיה חג שמח לכל הנשים והגברים, בחנוכה בכלל ובעיד אל-בנאת בפרט.