דַּלּוֹתִי כִּבְאֵר
שְׁלִּבָּהּ שָׁדְדוּ בִּדְלָיִים.
אָמְרוּ: חָיִיתָ חַיִּים,
עָמַלְתָּ לַטּוֹב וְלָרַע,
וּמַה תְּעַוֶּה אֶת פָּנֶיךָ, צִפּוֹר שִׁכּוֹרָהּ?
(אברהם חלפי / אינפניו ההולכים לקראתי)
עלינו להיות גאים בהכרעות המוסריות שמאפיינות את חיינו כעת. האנושות החליטה להעמיד את הבריאות לפני הכלכלה; הצבנו את קדושת החיים ואת ערך כבוד האדם לפני האינטרסים האישיים. זו טיבה של הכרעה מוסרית – היכולת לחרוג מן האינטרס הפרטי לטובת אחרים. החלטות מוסריות גובות מחיר, והמחיר הפעם כבד במיוחד: גזירת בידוד על האוכלוסיה ובייחוד על עריריים הנאלצים לשהות לבדם; נפטרים שאינם זוכים לפרידה מכובדת מן הקרובים להם ביותר; אוכלוסייה בסיכון שאינה מקבלת מענה; בדיקות וטיפולים רפואיים שנדחים; אבטלה שעולה לשיעורים מפחידים ונזק כלכלי שממוטט משפחות רבות. כל יום שעובר מחמיר את המצב וגובה לא רק מחיר נוסף אלא גם ריבית בדמות שחיקתה של הרוח.
הנכונות להקריב כה רבות למען הגנה על קבוצות הסיכון מותנית ביכולת להקנות למחיר משמעות. עלינו להבין כי לצד המלחמה על ניהול שגרת-חירום, מתנהלות כאן עוד שלוש מלחמות קיומיות במקביל: מלחמה בריאותית נגד הנגיף, מלחמה כלכלית נגד העוני ומלחמה מוסרית על רוח האדם. אסור להזניח אף אחת מן החזיתות הללו. הבעיה היא ששיטות המאבק בכל חזית מתנגשות ויוצרות קונפליקטים ודילמות. משאבים כבירים מושקעים בחזית הבריאותית והכלכלית, וצוותים מקצועיים מנהלים אותה, ולכן אנו עדים מידי יום למאבק בין משרד הבריאות ומשרד האוצר.
ואולם, על הקונפליקטים שנוצרים במלחמה על הרוח אנחנו שומעים מעט. מעט מדי. ברור שלמקבלי ההחלטות ישנן גם אינטואציות מוסריות והיועצים המשפטיים ממלאים חלק מן החסר. בנוגע לסוגיות בריאותיות קרדינליות משרד הבריאות נעזר במועצה הלאומית לביואתיקה ובלשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל. אבל אין "שר רוח" או "שר מוסר" מסביב לשולחן מקבלי ההחלטות. רוב נטל הביקורת המוסרית נופל כרגע על התקשורת והציבור. הרוח והמוסר אינם מערכות ביצועיות והם לא זקוקים למשרדים, אבל דווקא בעתות משבר יש צורך להרים אותם על נס ולתת להם ייצוג.
עתות משבר מועדות במיוחד להתעלמות משיקולים מוסריים. הפעלת מצב חירום, נטילת סמכויות יתר על ידי גורמים שלטוניים, פגיעה בחירויות הפרט וקבלת החלטות קיצוניות בעלות משמעויות ארוכות טווח – כל אלו מעמידות בסכנה את היסודות שעליהם נשענת החברה. אין פירוש הדבר שיש להימנע מנקיטת צעדים קיצוניים במצב הקיצוני שבו אנו מצויים, אבל יש לעשות זאת תוך כדי הפעלת שיקול דעת ערכי. אני מאמין, למשל, שניתן היה להימנע ממחדל בתי-האבות לו היו אנשי רוח מעורבים בקבלת ההחלטות; אני רוצה לקוות שנציגות כזו היתה מתריעה גם על הכשל בדוגמא האישית של מנהיגי הציבור – הן בהפרת ההוראות שנתנו לציבור, הן בהעדפת קרובים והן בעלות הציבורית של ממשלת האחדות המסתמנת או חלילה הבחירות הנוספות. אולם יותר מכל, טיפוח החזית המוסרית נחוץ כדי לשמור על כבוד האדם.
זהו הפרדוקס שאנו עומדים בפניו: המאבק הבריאותי למען כבוד האדם מהווה איום על אותו הערך שעבורו הוא נלחם. אני מבקש להיטפל לרגע לסמנטיקה, מפני שהיא משקפת בעיניי סוגיה עקרונית. אחד המונחים שהמשבר הנוכחי הנפיק – או העלה מן האוב – הוא הצירוף "עובד חיוני". המונח נוצר על סמך "חוק שירות עבודה בשעת חירום" המסדיר את העבודה במשק בשעת חירום. בעקבותיו הוציא משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים אישורי "מפעל חיוני" למפעלים ומוסדות. מכאן הגלישה המהירה לכינוי העובדים במפעלים אלו "עובדים חיוניים". אולם בחוק אין זכר ל"עובדים חיוניים". אדרבה, לשון החוק מתייחסת ל"שירות עבודה" שנדרש מן המועסקים בשעת חירום. כינוי כזה לעבודה בשעת חירום התאים במיוחד לאתוס של חברה מגויסת ושל שירות למען החברה שרווח בעת שחוקק החוק בתשכ"ז (1967). אין זה פלא שהכינוי השתנה. התואר "עובד חיוני" תואם את האתוס האינדיבידואלי.
בעיני זהו צירוף הרסני. לתואר "חיוני" שתי משמעויות בעברית: א. נחוץ; ב. מלא חיים. השימוש בכינוי הזה בעת הזאת לא רק יוצר הבחנה בין עובדים נחוצים בשעת משבר לבין עובדים שאינם נחוצים, אלא עלול גם לסמן את מי ששומרים על מלאות החיים לבין מי שהולך ומדלדל. לא הפתיע אותי לשמוע שבצה"ל כבר נוצרו בדיחות על חשבון החיילים ה"לא נחוצים" ששוחררו מן הבסיסים בעת הזאת. החברה האזרחית לא צוחקת. בחברה האזרחית הצד השני של "העובד הנחוץ" הוא תחושת עלבון של אדם מיותר. כמעט כל אירוע של פיטורין מעבודה מזמן גם חווית עלבון. אולם תחושת הערך העצמי מקבלת פיצוי בשמירה על חיוניות בתחומי עשייה אחרים, בחיפוש עבודה ובמציאת עבודה חדשה. המשבר הלאומי הופך אמנם את הפיטורין עצמם לאישיים פחות, מפני שהם חלק מן החוויה הקולקטיבית; אבל מצד שני הוא מגביל מאוד את האפשרות לקחת יוזמה, לדאוג לצרכים הכלכליים של המשפחה ולשקם את ההערכה העצמית.
כדי להבין זאת אני רוצה להדרש בקצרה לתיאוריה של אקסל הונת', חוקר התרבות בן זמננו, הטוען כי המאבק האנושי אינו מאבק לשיפור איכות החיים בלבד אלא בראש ובראשונה מאבק להכרה. כל בני-האדם זקוקים לבטחון עצמי, כבוד עצמי והערכה עצמית. לטענת הונת' אנחנו משיגים אותם באמצעות בני-אדם אחרים המכירים בנו. ההכרה שהאחרים מקנים לנו היא צורך בסיסי לבריאות ולאיכות חיים.
תהליך ההכרה עומד על שלוש רגלים: על אהבה, על משפט ועל סולידריות. אהבה מקרובים וחברים מקנה לאדם ביטחון עצמי (self-confidence); החוק תופס את כלל האזרחים באופן שוויוני, מקנה להם זכויות שוות ומטיל עליהם מגבלות זהות ובכך מקנה לאדם כבוד עצמי ((self-respect; הסולידריות האורגנית, המבוססת על חלוקת עבודה בין גורמי החברה וההיזקקות ההדדית, מייחסת חשיבות לתרומתו של כל אדם ליצירת המרקם החברתי ומקנה לו הערכה עצמית (self-esteem). כך, ההכרה החברתית מקנה הן את הביטחון העצמי בכוחותיו של האדם ובמסוגלתו לפעול, הן את הכבוד העצמי להיחשב באופן בסיסי כשווה בין שווים והן את ההערכה העצמית המקנה לו דמות ייחודית ומשקל חברתי סגולי משלו.
מנגד, חברה היררכית, המבוססת על יחסים פונקציונליים, יוצרת מציאות של אנשים שקופים שאין מבחינים בהם, אין מכבדים אותם ואין מעריכים אותם. שנאה, בוז או התעלמות מעצם קיומו של האדם מאיימים על הביטחון העצמי; החלת נורמות חברתיות באופן לא שוויוני על קבוצות שונות שוללת מן הקבוצות המקופחות את כבודן; חוסר סולידריות ועוינות חברתית גוררות אי-הכרה בחשיבותן של צורות החיים השונות ובתרומתן למרקם החברתי ובכך פוגעות בהערכה העצמית.
שעות משבר הן שעות מועדות לפורענות. הטקט החברתי מופר בהן ואמצעי החירום עלולים להתבטא בדה-הומניזציה של ציבורים רחבים, בהם גם אלו שלמענם מושקע עיקר המאמץ. העיסוק במספרים הגדולים של נתוני התחלואה והנתונים הכלכליים הופך את המטופלים לאובייקטים. החשש הוא שבמשחק השחמט הזה נגד הנגיף יהפכו בני-אדם לכלים, ללא צלם. משום כך עיקר המאמץ המוסרי צריך להיות מושקע כעת בשימור כבוד האדם, באמצעות הכרה חברתית וטיפוח ההערכה העצמית.
השראה לכך ניתן לשאוב מספר הספרים. התנ"ך מספר על קרב שערך דוד המלך נגד עמלק בנגב. העמלקים פשטו על העיר ציקלג, שרפו אותה, בזזו אותה ושבו את יושביה. דוד החל לרדוף אחריהם עם 600 לוחמים, ואולם 200 מהם הסתרכו מאחור ולא צלחו את נחל הבשור. המרדף צלח לבסוף בזכות עבד מצרי שהופקר על ידי אדוניו העמלקי, משום שהיה חולה. לוחמי דוד נתנו לו לחם, מים, פלח דבלה ושני צימוקים ונשבעו שלא יפגעו בו ובקרוביו. בתמורה הוביל אותם העבד אל מחנה העמלקים. דוד ולוחמיו חילצו את השבויים וזכו בשלל העמלקים.
כשחזרו, יצאו לקראתם הלוחמים שפיגרו, ובמקום לנזוף בהם שואל אותם דוד לשלומם. כאן מתאר הכתוב ויכוח בקרב הלוחמים: "ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו: יען אשר לא הלכו עמי לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו. ויאמר דוד: לא תעשו כן אחי, את אשר נתן ה' לנו וישמר אותנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו; ומי ישמע לכם לדבר הזה, כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלקו" (שמואל א', ל כב-כד). כאן מסתיים הסיפור, אך התנ"ך מעיר על ערכו ההיסטורי: "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה" (שם, כה).
הסיפור מפעים בעוצמתו הרטורית, הדתית והמוסרית. דוד המלך עמד בראש חייליו, ראש וראשון למסתכנים. אולם הוא אינו לוקח את הקרדיט לעצמו. הוא מבין שהרבה היה תלוי במזל, או אם נרצה – בה'. הוא הצליח לאתר את מחנה העמלקים בדיוק בשל העובדה שהם התייחסו לעבדיהם כחסרי צלם אנוש. העבד החולה הופקר על ידי אדונו למות ברעב ולא אכל שלושה ימים עד שחיילי דוד השיבו את רוחו. ההכרה בצרכי העבד המצרי אפשרה את חילוץ השבוים. גם החיילים הכושלים זכו להכרה מלאה על ידי המצביא שעמד בראש חייליו. הם לא זכו רק באיחוד מחודש עם בני-משפחתם אלא גם בחלק שווה מן השלל. המתנגדים לחלוקה זו, הבזים לחיילים שהתבררו כלא נחוצים, מתוארים כאנשים רעים. הם מכונים בפסוק אנשי "בליעל": דווקא הם חסרי תועלת, גם אם השתתפו בלחימה. הם אולי נחוצים בקרב אך מזיקים מאוד בחברה הגונה.
לא זו בלבד שדוד לא השהה את היחסים האנושיים בשעת משבר, הוא אפילו ניצל את שעת המשבר כדי להעלות על נס את ההכרה גם בלוחמים היושבים על הכלים. האם ניתן לחשוב על אופנים שבהם אנחנו יכולים לפעול ברוח זו ולשים אותה לחוק ומשפט בישראל?
חיוניותה של חברה אזרחית בעתות משבר עובדי הממשלה המנהלים את המשבר עובדים במסירות רבה ומתוך חיוניות אישית ניכרת. אולם, הרושם שלי הוא שהממשלה מנהלת את המשבר באופן ריכוזי ופטרוני מדי. משרד הבריאות והמל"ל מתייחסים לאזרחים בעיקר כאל מפירי הוראות פוטנציאלים. משרד האוצר מתייחס אליהם בעיקר כנטל כלכלי נוסף. אלו ואלו אינם מכירים בצורך של החברה האזרחית לחיוניות; הם משדרים לרוב המוחלט של האזרחים: הסתגרו בבתים, הסתפקו בתמיכה המינימלית שאתם מקבלים ואל תפריעו ל"עובדים החיוניים" לעשות את עבודתם.
דומה שהיוצא מן הכלל הבולט לטובה הוא משרד הביטחון שמגייס מעגלים נרחבים לפעילות – הן מקרב כוחות המילואים, היוצאים למבצעים כגון התרמות-דם, והן באמצעות יוזמת המלוניות שגם היא מרחיבה את המעורבות האזרחית ומטילה חלק מן האחריות לניהול שגרת החיים על חולי הקורונה עצמם. אולם, גם כאן מדובר במודל ריכוזי.
ישנה גם דרך אחרת, כזו שתראה באזרחים שותפים ותעצים אותם. הצעד הבסיסי ביותר לכך הוא כמובן לשדר לאזרחים שעצם ההקרבה שלהם היא עצמה מאבק בנגיף – דבר הנעשה מעט מדי.
אולם מעבר לכך ישנן אפשרויות משמעותיות להפעלה ושיתוף החברה האזרחית במאבק. כך, למשל, ניתן היה להתמודד יותר ביעילות עם התפשטות הנגיף במגזר החרדי. היה צורך להשהות את מאבקי היוקרה עם ארגון "הצלה" ולנצל את מתנדביו החרדים הרבים כדי לקדם את מדיניות הבריאות בריכוזי אוכלוסיה חרדים. עו"ד ציונה קניג-יאיר, שכיהנה בעבר כנציבת שיוויון ההזדמנויות בעבודה, הפנתה את תשומת לבי לכך שבריכוזים חרדיים נשים הן שאחראיות להפעלת השגרה ולפיכך היתה זו טעות שלא לשלב אותן בחזית ההתמודדות עם הנגיף.
מובן מאליו שיש צורך גם באכיפה של הנחיות הממשלה, אולם האם לא יהיה זה נכון לערב יותר אזרחים, בייחוד בשכונות וביישובים בהם המשטרה מתקשה לפעול? האם לא נכון להפעיל בקפדנות ובהתאם לנהלים את המשמר-האזרחי וארגוני התנדבות נוספים, ואף להרחיב את שורותיהם במקומות שבהם יש צורך במגע מוגבר עם האוכלוסיה? כל הצעה כזו מובילה, כמובן, גם לחשש מאובדן שליטה. לדעתי, החשש נובע מאי-אמון בחיוניות של החברה האזרחית. אני מאמין שמתן אמון והפעלת החברה האזרחית תחת הנחיות היו דווקא מגבירים את השליטה, באמצעות הרתמות פעילה למען החברה.
השמירה על החיוניות האזרחית נכונה במשנה תוקף לגבי החזית הכלכלית. כמיליון דורשי עבודה חדשים נרשמו מתחילת מרץ ואחוז האבטלה גבוה במיוחד. הביטוח הלאומי נדרש לתשלום דמי אבטלה והאוצר מגבש תוכניות שאפתניות הכוללות הוצאות ממשלתיות חסרות תקדים. ניתן לקוות שהמעגל ההולך ומתרחב של נפגעים יקבל תמיכה שתאפשר לו לצלוח את המשבר, אולם הכרה בנחיצות ובחיוניות הוא לא יקבל. גם כאן קיימת דרך אחרת. במקום לסבסד מובטלים כדאי לסבסד כוח עבודה, כפי שנהגו למשל בניו-זילנד. במצב הנוכחי, שבו המפוטרים אינם יכולים לשפר את מצבם באמצעות חיפוש עבודה חלופית, שימור האפשרות של עבודה חלקית יעניק הכרה כלשהי בחיוניות העובדים. בגרמניה מסבסדת הממשלה מעבר לעבודה חלקית ואת העלויות השוליות של עבודה במשמרות. בישראל, ועדים חזקים מצליחים למנוע פיטורים מן הממשלה.
כבכל משבר, הנפגעים המרכזיים הם דווקא העובדים הפגיעים ביותר. על המעסיקים לשאוף להימנע ככל הניתן מפיטורים לא הכרחיים ועל הממשלה לייצר את התנאים לכך. כך, ניתן יהיה לעודד את המעסיקים לרתום את כל מי שיקבלו משכורת חלקית הן ליצירת הכנסות בדרכים חדשות ויצירתיות והן לטובת הצרכים החברתיים בשעת המשבר. מנגנונים אלו עשויים לסייע בשיקום הכלכלה אולם לא פחות מכך הם יהוו צעד של מתן הכרה בחיוניות של הרוח ושמירה עליה.
כללו של דבר, איננו יודעים כמה זמן יימשך המשבר ועד כמה חמורים יהיו המחירים שנידרש לשלם. עלינו לזכור שלא פחות מן המצב הרפואי והמצב הכלכלי, יש להשקיע במצב הרוח. האיתנות של כל אחד מאיתנו ושל החברה כולה במשבר הזה תלויה במתן אמון בחברה האזרחית, בטיפוחה ובהענקת משמעות ערכית להחלטות שמתקבלות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
