חז"ל, כך נהוג לחשוב, ראו ביצר ביטוי לתשוקה המינית האנושית. מחקרו החדש של ד"ר ישי רוזן-צבי מערער על קביעה זו ומעלה כי מחוץ לתלמוד הבבלי אין ליצר כל הקשר מיני: בספרות המדרש הארץ-ישראלית מתואר יצר-הרע (או סתם: יצר) כיישות רעה ומתוחכמת שעניינה הבלעדי הוא הכשלת האדם. רוזן-צבי מפריך בכך את הגישה המחקרית הרווחת לפיה היווה הדיון החז"לי ביצר חלק מהשיח ההלניסטי על שליטה עצמית וכיבוש תאוות. מחקרו מצביע דווקא על העיסוק היהודי הקדום בדמונולוגיה כמקור תפיסת חז"ל את היצר, וחושף בכך את הפיתרון הייחודי שמצאו לשאלת מקור החטא ולהתלבטות האם עשיית הרע נתונה לבחירתו החופשית של האדם

'יצר הרע' הינו אחד המושגים המוכרים ביותר במחשבה היהודית על האדם. המאבק ביצר תפס מקום רב בספרות חז"ל, בהקשרים הלכתיים ואגדיים כאחד, ומשם התגלגל לספרות המוסר, לקבלה ולחסידות ואף לספרות המודרנית ולשפה המדוברת. למעשה, נראה שהוא נמצא עמנו מאז ומעולם. יצר הרע (או סתם: יצר) משמש כביטוי לחולשותינו, לתשוקותינו האפלות, ובייחוד למשיכות המיניות האופפות אותנו. המונח כה שגור על לשוננו עד שאנחנו מתעלמים מכך שמישהו המציא אותו ברגע היסטורי מסוים ומתוך צרכים ספציפיים.

צלו של הרוזן אורלוק. מתוך 'נוספרטו', סרטו של פ.וו. מורנאו מ-1922

המקרא אמנם יודע לספר כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) אך בשפה המקראית הכוונה אינה אלא שמה שנרקם (=יצר, יצירה, מה שנוצר) בלב האדם, כלומר תכניותיו ומחשבותיו, הינם רעים. כך אכן מפורש שני פרקים קודם לכן: "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" ( שם ו, ה). גם הספרות הבתר-מקראית ממעטת להתייחס ליצר, וגם אז הוא מופיע בדרך כלל רק במובנו המקראי, כלומר כמחשבתו, בחירתו או נטייתו של האדם. למעשה, רק בספרות אחת הקודמת לספרות חז"ל מופיע במפורש המונח 'יצר-הרע', וגם זאת רק באופן שולי למדי. מדובר בספרות כת האיסיים, שכתביה נשתמרו במגילות שנמצאו במערות קומראן. תופעה זו מעצימה עוד יותר את השאלה: מנין הגיע המושג 'יצר-הרע' לספרות חז"ל וכיצד הפך שם למונח מרכזי ופופולרי כל כך? כיצד הפך מונח מקראי שולי, שפותח בספרות כיתתית צדדית, למוקדה של המחשבה התלמודית על האדם?

בספרו Demonic Desires: YETZER HARA and the making of Rabbinic Anthropology העומד לצאת לאור בהוצאת University of Pennsylvania, מבקש ד"ר ישי רוזן-צבי להשיב על שאלות אלו. מטרת מחקרו של רוזן-צבי היא לחשוף את הולדת מושג היצר ולשרטט את מקומו בתפיסת האדם החז"לית. טענתו הבסיסית היא כי המחקר שנעשה עד כה הלך שולל אחר כמה דרשות בתלמוד הבבלי המציגות את היצר בהקשר מיני וכי כתוצאה מכך הוצג היצר החז"לי כביטוי לתשוקה המינית האנושית. הצגה זו איפשרה לקרוא את היצר קריאה פרוידינאית ולראות בו מעין איד (id) קדום ואת המאבק בו כמאבקה של התרבות בתשוקותיו הלא מרוסנות של האדם. רוזן-צבי מבקש להוכיח כי תמונה זו של התפיסה החז"לית כהמשך לתיאור האפלטוני את המאבק המתחולל בנפש בין החלק הגבוה שבה – הלוגוס, התבונה – לבין חלקיה הנמוכים והעיוורים, שגויה מעיקרה.

בדיקת ספרות המדרש הארץ-ישראלית, ובייחוד הספרות התנאית (כלומר מן המאה השניה), מעלה כי היצר אינו מופיע בה כמשיכה מינית או כתשוקות עיוורות, אלא כיישות רעה ומתוחכמת המושכת את האדם לעבר החטא: כל חטא – בין אם זהו גזל, רצח או ניאוף. עניינו של היצר בספרות זו, חושף מחקרו של רוזן-צבי, אינו סיפוק תאווה אלא הבאתו של האדם לכדי חטא; היצר בספרות זו אינו עיוור אלא רע: מטרתו המפורשת היא להכשיל את האדם.

למעשה, כותב רוזן-צבי, ליצר אין כל הקשר מיני מחוץ לתלמוד הבבלי. ואפילו בו, תיאורו המיני של היצר אינו נוגע באמת ליצר עצמו, אלא למהפכה עקרונית הרבה יותר המתרחשת בתלמוד זה והופכת את המין למפתח שבאמצעותו מבינים ומסבירים מחבריו את האדם.

בהתאם לכך מבקש ד"ר רוזן-צבי להציע קונטקסטואליזציה חדשה ליצר החז"לי ולטעון שאין לראותו יותר כחלק מהשיח ההלניסטי על השליטה העצמית וכיבוש התאוות, אלא כחלק מהעיסוק היהודי הקדום בדמונולוגיה, כלומר בתורת השדים והרוחות השולטות באדם ומסיטות אותו אל הרע. טענתו היא כי היצר מופיע אצל חז"ל כחלק מעיסוקם בסוגיית מקור החטא והרוע האנושי: מה גורם לנו לחטוא כל העת? מדוע אנו רוצים לעשות טוב אך עושים רע?

מחקרו של רוזן-צבי מבקש לטעון שחז"ל דחו את שתי התשובות המקובלות בספרות בית שני לשאלה זו. מצד אחד, הם דחו את התשובה המקראית הפשוטה: מי שחוטא עושה כן מבחירה חפשית. כך נאמר בספר דברים וכך טען גם בן סירא, אך חז"ל, כמו פאולוס לפניהם, לא קיבלו עמדה זו: הרי החוויה הבסיסית שלנו, גרסו, היא שאנו עושים רע אף שאנו איננו בוחרים בכך. אם צודק פאולוס בדבריו ש"לא את מה שאני רוצה אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עלי" (האגרת אל הרומים ז, 15), יש להציע מנגנון אנתרופולוגי מתוחכם יותר מאשר הבחירה החפשית לבדה.

מצד שני, חז"ל דחו גם את הפתרון הרווח בספרות בית שני ולפיו שדים שונים שולטים על האדם וגורמים לו לחטוא. לשדים אלה שמות שונים (עזאזל בספר חנוך, משטמה בספר היובלים, בליעל בקומראן ושטן בברית החדשה) אך לכולם משותף האפיון הבסיסי של היותם חיצוניים לאדם ושולטים בו בעל כרחו. כיוון שלישי, שמופיע בחיבורים שונים וטוען שהגוף עצמו והתאוות הכרוכות בו לבלי התר הם מקור החטא, נדחה אף הוא בידי חז"ל.

טענתו של ד"ר רוזן-צבי היא כי יצר הרע אומץ ופותח בספרות חז"ל כאלטרנטיבה לשלוש תשובות אלה לשאלת מקור החטא. הפיתרון החז"לי גורס, לפיכך, שיש אמנם מקור לחטא שאיננו תלוי אך ורק בבחירתו של האדם. אולם אין מדובר ביישות חיצונית, ואף לא בגופניות, אלא במעין שד, דמון, השוכן בתוך לב האדם פנימה. על כן יש בכוח האדם, סברו חז"ל, ואף מוטל עליו, לנצח אותו ולהכריתו. כך, כותב רוזן-צבי, נבנתה אנתרופולוגיה מורכבת המזהה את מקור החטא אבל אינה משחררת את האדם מן האחריות לגבור עליו. אפשר לראות בכך תהליך של הפנמת הדמונולוגיה והפיכתה לחלק מן המבנה הבסיסי של האדם: "איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע" (בבלי שבת קה ע"ב). הפנמה זו מאפשרת לחז"ל לטעון שהחטא אינו נובע רק מבחירה חפשית, אך גם אינו כח חיצוני בלתי נשלט. חז"ל, טוען רוזן-צבי במחקרו, סברו כי אכן, יש מקור לחטא, אך אם רק נעמול קשה מספיק, יהיה נתון לשליטתנו. מתפיסה זו התפתח הציווי החז"לי הבסיסי של המאבק הבלתי פוסק ביצר, ציווי שגלגוליו השונים, הוא מסכם, מלווים אותנו, לטוב ולרע, עד היום הזה.