/ השפה הרוחנית בחברה הישראלית

התורה המתחדשת תמיד

דרשה מן החיבור 'אור המאיר' מאת זאב וולף מז'יטומיר
ד"ר מלילה הלנר-אשד היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן.  היא ייסדה וניהלה את תוכנית "משכילות", שמלווה אקדמאיות מצטיינות במהלך עבודת הדוקטורט שלהן. עומדת בראש סמינר בנושא קבלה, רוחניות והחברה הישראלית, ופעילה בארגון "סולחה" שעוסק במפגשים בין ישראלים ופלסטינים. ספרה "ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר" יצא לאור ב-2005 (עם עובד/עלמא). ובתרגום לאנגלית בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד. ספרה "מבקשי הפנים, מסודות האדרא רבא בזוהר", יצא לאור בשנת 2017

הקדמה

מה עושה לתודעתנו המחשבה שהתורה היא מתנה חיה הניתנת תמיד, ושלכל דור המשימה לפרש אותה באופן שייתן חיים ומשמעות לשאלות הדור?

זאב וולף מז'יטומיר (באוקראינה של ימינו), היה אחד מבני חבורת התלמידים שישבו סביב שולחן ה'מגיד' דב בער ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב. אין אנו יודעים הרבה על זאב וולף, שנפטר בשנת 1798, אך נותר בידינו ספרו 'אור המאיר'. הספר, שראה אור עוד בחייו של זאב וולף, נערך על ידי תלמידו, ר' אליעזר מז'יטומיר. בספר זה מעלה המחבר את הנושאים העיקריים שרחשו בעולם החסידות בזמנו. בשונה מרבים מתלמידי המגיד, זאב וולף לא ייסד חצר חסידית משלו ולמחייתו ניהל בית מרזח ואכסניה.

הדרשה שלפנינו פורסת פרשנויות שונות לפסוק משיר השירים 'צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין' (שיר השירים א, יג) אותו אומרת האהובה לאהוב. בפשט הפסוק האהובה מדמה את האהוב השוכב בין שדיה לצרור המור, צרור עשבים ריחניים שנשים היו עונדות או תוחבות בין שדיהן והיה מדיף ריח ניחוח. הדרשה של זאב וולף פותחת בציטוט מדבריו של רש"י על פסוק זה, המזהה את צרור המור עם התורה אותה נותן האהוב, הוא הקב"ה, כמתנה לאהובתו, כנסת ישראל. מכאן נוסק זאב וולף לדרשתו הרדיקלית על התורה ופרשנותה המתחדשת בכל דור ודור. לדידו, הפסוק משיר השירים מתאר מצב בהווה: התורה ניתנת על ידי הקב"ה לעם ישראל באופן של הווה מתמשך, כל הזמן, וכך גם ההתגלות האלוהית.

התורה היא כצרור מור, שכל מגע עמה וחיפוש ומשמוש בה מביאים מרגוע לנפש הלומד בתורה. צרכי כל דור ודור, נסיבות חייהם ורוח זמנם מביאים לכך שחכמים ומנהיגים בכל דור יוצרים ספרים חדשים בהם מתפרשת התורה באופן חי ורלוונטי על מנת שתהיה התורה אהובה על בני הדור וכדי שתהווה כח מנהיג לחייהם.

את הדרשה מסיים זאב וולף בסופו של הפסוק: 'בֵּין שָׁדַי יָלִין'. בעקבות מדרשי חז"ל, השדיים מובנים כמטפורה לחכמי כל דור וצדיקיו. מנהיגי הרוח של הדור הם השדיים שנכונו להעניק שפע וחיות לאלו הסרים לסמכותם. אותם חכמים הם הממציאים חידושים וטעמים בתורה, אליהם משתוקקים בני הדור כתינוק הממשמש בשדי אמו ומחפש למצוא בהם חלב משביע. החידושים המכוונים למציאות הריאלית בכל זמן נתון, הם המעניקים משמעות חיה לתורה. האל מסכים לכך ומתענג מכך שתורתו, חמדתו הגנוזה, היא צרור מור שהלומדים והמפרשים מפיקים ממנו ניחוחות חדשים על פי צרכי כל עת ודור.

קריאה במקור

'צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין' (שה"ש א, יג).  ופירש רש"י: 'דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו' (רש"י על שיר השירים א יג). הכוונה כי הנה אנו מברכין [בעליה לתורה] 'נותן התורה', להורות שהקב"ה נותן עוד את התורה, אשר 'קול השופר הולך' עוד עד ביאת הגואל.[1] בכל דור ודור ודורשיו נתווספים צירופים חדשים בתורה אשר לא שיערו ראשונים.

והכל בחכמה נפלאה עשה הקב"ה, ונתן את התורה בבחינת קול, על שם הכתוב: "['משֶׁה יְדַבֵּר] וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל' (שמות יט, יט) – בקולו של משה" (על פי בבלי ברכות, מה ע"א). בכדי שכל אחד מישראל ימצא מרגוע לנפשו, לעשות אותן הצירופים המוטל עליו לצרפם לערך אותיות שיש לו בתורה… ולכן כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה טעם חדש לעיקר העבודה המוטל עליו לעשות… ולכן תמצא שכמה ספרים נתווספים בכל דור ודור, כפי הדור ועניני עובדותיהם, כמו כן ממציאים חכמי הדור צירופים בתורה לדעת מה יעשה ישראל לערך הכרתם של חכמי הדור.

ואנו מצינו בזוהר שאמר רשב"י: 'אורייתא אורייתא מה אומר לגבך, אילת אהבים ויעלת חן אנת' [תורה תורה, מה אומר עלייך? אילה אהבים ויעלת חן את]; 'דַּדֶּיהָ יְרַוִּוךָ בְכָל עֵת' (משלי ה, יט).[2] כלומר בכל עת ועת ירויון מדשנה של תורה, המלמדת לאדם דעת איך לעבוד הבורא לערך העת והזמן הנוהג אז, מרוה להם התורה ליהנות ממנה עצה היעוצה.

מול זה בא הרמז 'צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי' – כנסת ישראל משבחת לדודהּ, אשר חיבה יתירה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה בבחינת קול לעשות בחינת דיבורים, להמציא מרגוע לנפשם לערך עניני עבודתם…

'יְרַוִּוךָ בְכָל עֵת' – כפי הצורך מוציא בה טעם חדש וריח טוב. והקב"ה מטייל באלו הצירופים שחכמי הדור ממציאים לצורך העת, ולזה גמר אומר הכתוב 'בֵּין שָׁדַי יָלִין' ועל דרך מאמרם (בבלי עירובין, נד ע"ב): מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בה מוצא בה טעם חלב, כן שדים של התורה, הם הצדיקים אשר שדיהם נכונו להניק לעם הנלוים וסרים למשמעתם[3], וממציאים בה תמיד לערך הדור טעם חדש והן המה נקראים בחינת שדים להניק, והקב"ה מסכים על ידם, וזהו 'בֵּין שָׁדַי יָלִין'.

אור המאיר, מורה בעומק שיר השירים[4]

התבוננות

העקרון השוזר את הדרשה לכל אורכה הוא קבלת התורה ב'הווה מתמשך', באופן בלתי פוסק. התורה האינסופית הניתנת לנו היא ביטוי להתגלות האלוהית, שאף היא מתרחשת באופן תמידי.  זאב וולף מדגיש את לשון ההווה הנאמרת בברכת העליה לתורה, 'נותן התורה' (ולא 'נתן'), וכן את הפסוק המתאר את ההתגלות בסיני בלשון הווה – 'קול השופר הולך'. כך הוא מפרש גם את המילים 'בין שדי ילין' כהווה מתמשך – ילין לעד ולתמיד. לדידו של זאב וולף, זו הסיבה שאנו מוצאים בכל דור צירופים חדשים ופרשנויות חדשות לתורה.

בלב הדרשה מפתח זאב וולף את דברי חז"ל בתלמוד, על פיהם ניתנה התורה כקול, כלומר כהתגלות כללית, אינסופית, המיתרגמת על ידי הפרשנות האנושית. הדבר עולה מן הפסוק "משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל': הדיבור האנושי של משה מעניק 'תרגום' ומשמעות לקולו של האל.

על גבי דרשה זו בונה זאב וולף קומה נוספת, בה הוא מרחיב את העקרון מדמותו של משה לכל אדם מישראל, המוזמן לעשות בתורה את הצירופים המיוחדים וליצור הפרשנות המיוחדת לו. מרכז הכובד עובר מהטקסט המקודש והקבוע אל הפרשנות הנהגית בכל דור בעמלם של הפרשנים והלומדים.

בהמשך מצטט זאב וולף מספר הזוהר שיר אהבה מרגש שנושא ר' שמעון בר יוחאי לתורה. בשיר זה מופיעה התורה כאהובה ששדיה מרווים בכל עת את האוהב אותה. על דברי הזוהר מוסיף זאב וולף חידוש רדיקלי, לפיו הפרשנות המרווה היא זו המתואמת 'עם ערך העת והזמן הנוהג אז'. התורה צריכה להתחדש בפי אוהביה בהתייחסות לזמן המשתנה ולערכי הדור הקורא בה. פרשנות התורה אינה קפואה וסטטית אלא משתנה כאופי הקול. היא מתגוונת, מיתרגמת ומקבלת משמעות שונה בכל דור.

 

***

דבריו של זאב וולף מזמינים אותנו להתגמש בתפיסותינו ביחס לתורה ולהגביר את היצירתיות המבוקשת מאיתנו ביחסינו עם התורה. בהמשך למסורות הרוחניות בקבלה ובחסידות, התורה אינה מובנת כטקסט כתוב וחתום, שניתן לבני ישראל אי שם בעבר. התורה היא נוכחות אלהית חיה, דינמית וגמישה הניתנת לנו תמיד ומצויה תמיד בעבורנו. אנו בני ובנות כל דור ודור, מוזמנים להכיר אותה, לאהוב אותה ולהשתוקק אליה.

כקוראת, אני מודעת לשינוי התודעתי המתרחש כאשר מושגי אהבה, חשק, הזנה, יניקה מחליפים את מושגי הציווי והחיוב ביחסינו לתורה. הרצון להתחבר אל התורה ולהכירה הופך לכינון מערכת יחסים עם נוכחות חיה ואוהבת כגוף האם עבור התינוק או גוף האהוב לאהובתו. ההזמנה בדברי זאב וולף היא לסקרנות ולתשוקה, להתחבר לתורה כאהובה וכאם, לצאת להרפתקת החיים של חיפוש המשמעויות האינסופיות המצויות בה.

הקריאה לחדש בתורה ואף החובה לעשות זאת באים במקום יחס מאובן, או חשדנות עזה, בחינת 'חדש אסור מן התורה'. כמה מרענן להענות להזמנה לחדש בתורה, לראות בעצמינו חוליות חיות בשלשלת הפרשנויות המשתנות לתורה בכל הדורות. אולי יותר מכך קוראים אלי דברי 'אור המאיר' להתחייב לכך שהאופן בו אנו קוראים היום בתורה – בסיפוריה, בדמויות גיבוריה, במצוותיה, בדמויות האל המופיעות בה – יהיה מצוי בשיחה חיה עם המציאות הריאלית בה אנו חיים. עלינו מוטלת האחריות למצוא במילות התורה משמעות שיש בה לתת מענה חי ורלוונטי לשאלות הגדולות של דורנו אנו, על האדם, החברה, הדת, על חיינו בעולם ואחריותינו לכדור הארץ.

אני קשובה גם להזמנה של דברי זאב וולף לראות באלהים כח המצוי בפנייה מתמדת ואינסופית אל העולם. יתרה מזאת, משמעות פנייה זו תלויה בנו, בני האדם המתרגמים נוכחות זו, או 'קול' זה, לשפה הנושאת משמעות חיה עבורנו.

עצם קיומו של זרם מרכזי בתרבות היהודית שפירש באופן כה רדיקלי את התורה, את האלהים ואת היחס אליהם, מעורר ומזמין גם אותנו ליטול את האחריות לקריאתנו המחדשת בתורה.

[1] שמות  יט יט: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל".

[2]  זוהר ח"ג, קסו ע"ב: בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְגָעָה, פָּתַח וְאָמַר: 'אַיֶּלֶת אַהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוִּוךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי ה). אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, נְהִירוּ דְּכָל עָלְמִין, כַּמָה יָמִין, וּנְחָלִין, וּמְקוֹרִין, וּמַבּוּעִין, מִתְפַּשְּׁטֵי מִנָךְ לְכָל סִטְרִין…. אוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא, מַה אֵימָא לְגַבָּךְ, אַיֶּלֶת אַהָבִים אַנְתְּ, וְיַעֲלַת חֵן גבּי עֵילָּא וְתַתָּא. [תרגום: תורה, תורה, אור כל העולמות! כמה ימים ונחלים, ומקורות ומבועים מתפשטים ממך לכל הכיוונים…תורה, תורה, מה אומר לך? איילת אהבים את ויעלת חן עבור מעלה ומטה].

[3] ראו מדרש שיר השירים רבה,  ד  יג: :'שני שדיך' – אלו משה ואהרן. מה השדים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל".

[4] הדרשה שלפנינו מופיעה בספר 'אור המאיר' הן כדרשה לחג השבועות, חג מתן תורה, והן כדרשה על פסוקי שיר השירים הנקרא בחג הפסח.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

עוד בנושא סמינר "השפה הרוחנית בחברה הישראלית" - מאמרים

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics