קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה

חמש נקודות מבט על המפנה הדתי שהתרחש בשלהי העת העתיקה – החלפת הפגאניות והפולותיאיזם בנצרות מונותיאיסטית

בשלהי העת העתיקה התרחשו שינויים דרמטיים, שהיוו נקודת מפנה בהיסטוריה של הדתות – העולם הדתי היווני-רומי ירד מגדולתו ואת מקומו כבשה הנצרות. לרוב מתואר מפנה זה על-ידי החוקרים כסופו של עימות מתמשך בין הפגאניות לנצרות בו ניצחה האחרונה. הדת הנוצרית, לפי תפיסה זו, שינתה את העולם היווני-רומי והעבירה אותו מאמונה פולותיאיסטית למונותיאיזם.

בספר קצר, שתרגומו לעברית רואה עתה אור, מאוגדות מספר הרצאות שנישאו בשנת 2004 בקולאז' דה פראנס בהן ביקש פרופ' גדליהו סטרומזה לשרטט מחדש את המפנה הדתי של שלהי העת העתיקה. באמצעות בחינה מקיפה ועמוקה של מגוון דתות ותרבויות, מצייר סטרומזה תמונה מורכבת ומדויקת יותר של אותה תקופה. הספר מראה כיצד התפיסה המחקרית הבינארית הרואה במפנה הדתי ניצחון של המונותיאיזם על הפולותיאיזם ושל הנצרות על הפגאניות, אינה משקפת את המציאות רבת הרבדים והמורכבת שהביאה לשינויים הדתיים בשלהי העת העתיקה. כך למשל, אחת התרומות החשובות והבולטות בספר הוא הדגשת חשיבותו של העולם היהודי, על השינויים שחלו בו באותה תקופה, לצורך הבנת אותו מפנה דתי. סטרומזה מראה שוב ושוב כיצד התרבות והדת היהודית, במיוחד בצורותיהן שלאחר החורבן, היוו את הזרעים למהפכה הגדולה שהובילה הנצרות.

הספר מחולק לחמישה פרקים, המתייחסים לחמישה היבטים שונים הקשורים לדת בשלהי העת העתיקה. חיבורם של חמשת הנושאים יחד, תוך בחינה רוחבית של מגוון תרבויות וטקסטים, מייצר תמונה מורכבת ומרובדת של תהליכים אשר התפרסו על פני זמן ארוך ומרחקים גאוגרפיים גדולים.

הפרק הראשון מוקדש ל"טיפוח של עצמי חדש", כלומר לשינויים שהתרחשו בתפיסת העצמי במאות הראשונות לספירה. סטרומזה מראה כיצד בתקופה זו החל עיסוק משמעותי בפנייה של האדם אל עצמו ובהתבוננות פנימית ואישית. חייו הפנימיים של האדם – אמונתו, רגשותיו, עולמו הנפשי – החלו להעסיק דתות שונות בשלהי העת העתיקה ותפסו את מקומם של הפולחן והריטואל המוחצנים. אחד הביטויים המעניינים לכך הוא תופעה חדשה המתבססת באותה תקופה – עיון טקסטואלי שמתבצע באופן אישי ובלחש, ולא בהקראה בקול כחלק מטקס דתי פומבי.

הפרק השני מוקדש לעלייתן של "דתות הספר". סטרומזה מונה מספר תנועות דתיות המופיעות במזרח התיכון בשלהי העת העתיקה ומבססות עצמן על התגלות של ספרים או של כתבי קודש. מלבד המקרה היהודי, שמבחינה זו הוא מורכב למדי (שהלא הכתיבה של ה"תורה שבעל-פה" דווקא נאסרה על-ידי ההלכה היהודית בתקופה זו), דתות שונות הדגישו בתקופה זו את חשיבות הכתיבה וההעלאה על הכתב של מסורות וחוויות דתיות, ובראשן הנצרות. הדת הנוצרית השתמשה באופן אינטנסיבי בטכניקות של כתיבה, תרגום והפצה של טקסטים. במסגרת זו מציין סטרומזה חידוש טכנולוגי בעל חשיבות עצומה באותה תקופה – פיתוחו של הקודקס, או הספר, המחליף את צורת הכתיבה הישנה במגילות. חידוש טכנולוגי זה, השקול בחשיבותו ובהשלכותיו להמצאת הדפוס במאה ה-15, מתחבר לעליית קרנם של כתבי הקודש, ושניהם יחד מהווים מרכיב חשוב במפנה הדתי של התקופה.

היבט נוסף של המפנה הדתי בשלהי העת העתיקה הוא השינוי בפולחן, הבא לידי ביטוי בעיקר בהפסקתה של עבודת הקורבנות. בתרבויות דתיות שונות נחלש מקומו של הקורבן בתקופה זו והוא מומר בצורות שונות של עשייה דתית. בראש ובראשונה מדובר ביהדות, המהווה דוגמה קיצונית לדת שהפסיקה באבחה חדה את השימוש בקרבן, בשל הנסיבות החיצוניות שנכפו עליה עם חורבן המקדש בירושלים. ניתן לומר כי האיזור כולו עבר מעין ספיריטואליזציה, במסגרתה הוחלפו הקרבנות, במיוחד קרבנות מן החי, בריטואלים אחרים כגון תפילה, קיום מצוות יומיומי ולימוד.

אספקט רביעי וחשוב במפנה הדתי המתרחש בשלהי העת העתיקה הוא מעברה של הדת מן הזירה האזרחית אל זו הקהילתית. בעוד בדתות העתיקות הפולחן התבצע באופן פומבי, במקדשים שנבנו במקומות בולטים וכחלק מגיבוש הזהות ההלניסטית או הרומית, הרי שהפולחן הדתי החדש עבר למסגרות קהילתיות, המבוססות על רצונם של המאמינים להשתייך לקהילה דתית מסויימת. הדת נפרדה, לפחות לתקופה מסוימת, מכוחה של האמפריה, והתקיימה בזכות מסירות מאמיניה ולא תחת העוצמה הפוליטית של השליט. כמובן ששינוי זה כרוך בנושאים שנזכרו לעיל – את הקרבן הפומבי מחליפים עתה הלימוד, התפילה או העיון בטקסט ברשות היחיד, תוך פנייתו של האדם כלפי פנים, אל עצמו, ופחות כלפי חוץ.

הפרק החמישי והאחרון עוסק בעלייתה של דמות המורה הרוחני, העומדת בניגוד למורה החכמה או הפילוסוף מחד, ולחכם התלמודי היהודי מאידך. בעוד אלו האחרונים עוסקים בצרכים האינטלקטואליים והרוחניים של ההווה, המורה הרוחני מדריך את האדם לגאולה ותובע ממנו אחריות אישית, מוסרית ודתית. היחסים הנרקמים בינו לבין תלמידיו מבוססים על אמונה, אמון ואהבה, בניגוד למימד האינטלקטואלי המגדיר את יחסי מורה החכמה או הפילוסוף ותלמידיו.

כפי שמציין סטרומזה כמה פעמים לאורך הספר, המפנה הדתי של שלהי העת העתיקה הוא במובנים רבים ערש התרבות שלנו. השינויים המתוארים בספר השפיעו על שלוש התרבויות הגדולות שמעצבות את עולמנו עד היום: אירופה, ביזנטיון והעולם האסלאמי. כאמור, אחת הטענות החוזרות בספר היא תרומתה של היהדות לשינוי זה, ומיניה וביה – לתרבות האנושית בכלל. כך אכן מסכם סטרומזה בסוף דבריו תוך שהוא נדרש למקומה של הנצרות במפנה הדתי ולשאלה האם ניתן לראות בה כמחוללת את אותו מפנה: "הודות למורשת היהודית שלה, הנצרות היתה מסוגלת להמציא מסגרות שבאמצעותן תוכל להגדיר את עצמה מחדש".

  • הספר "קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה" ראה אור בהוצאת מאגנס.
השארת תגובה