לקחי הקורונה: מערכת החינוך נתפסת כחסרת ערך עצמי

אני מצטרף לדברים שנאמרו באשר לסוגיית התכנון. לצערנו, במשרדי הממשלה אין מתודולוגיה של תכנון ולא קיימים מנגנוני תכנון כחלק אינטגרלי מתהליכי קבלת ההחלטות. יוצא הדופן היחיד הוא צה"ל, שבו יכולות תכנון מוטמעת בסדר העבודה של הארגון. חולשת התכנון קשורה לדעתי לאתוס ישראלי בעייתי – אתוס של מבצעים מיוחדים. היוקרה מוענקת לעשייה מבריקה וחד-פעמית ולא לעמל האפור וארוך הטווח. פיצוץ בכור אירני מסעיר את הישראלים יותר משאלות אסטרטגיות התוהות על ערכה של מדיניות רבת שנים שדחקה אותנו מחוץ למעגל ההשפעה של המאבק העולמי באיראן. אולם מדינה לא בונים במבצעים מיוחדים אלא באמצעות עשייה אפורה, יום אחרי יום.

מבצע החיסון בישראל היה באמת הישג מרשים, של הצלת נפשות ממש. אבל מבצע כזה אל לו שישכיח את כל השנה שקדמה לו, שכללה ההתמודדות יומיומית עם המשבר. לכן, הצלחת מבצע החיסונים לא מפחיתה את החששות שלי באשר ליכולת שלנו להתמודד עם אירועי משבר עתידיים. כמו שרכישת הסופר-טנקר, מטוס הכיבוי הענק, לא כיסתה על מחדלי המדינה בהיערכות לשריפות, גם החיסונים לא מחפים על המחדלים ארוכי הטווח שקשורים בהתכוננות למגפה ובניהול המגפה. כחלק מאתוס המבצעים המיוחדים, מדינת ישראל אוהבת הרואיות, אבל הרואיות היא תמיד תוצאה של חוסר היערכות או חוסר מוכנות, ותכנון נכון היה מייתר את הצורך בה.

אני גם מבקש להזכיר שהמגפה לא הייתה כל כך בלתי-צפויה כמו ששכנעו אותנו לחשוב. אחרי מגפת הסארס בשנים 2003-2002 ארגון הבריאות העולמי ניסח אזהרה והתריע שתתרחש בקרוב מגפה. בשנת 2007 הניח משרד הבריאות על שולחן הממשלה תוכנית היערכות למגפה, תוכנית שלא נדונה בשום פורום רציני וכמובן לא התבצעה בפועל. כלומר, היו כאן כלים שעשויים היו לשמש כבולמי זעזועים, יכולה הייתה להתבצע הערכות שהייתה מקילה על ההתמודדות עם המגפה. אך במקום זאת, בשל חוסר בתכנון והערכות, המגפה פגשה אותנו כשמערכת הבריאות מתוחה עד קצה בכל פרמטר וכשיכולת ניהול המשבר שלה נמוכה. מדוע נזקקנו לגייס את מערכת הביטחון לניהול המשבר? בדיוק מן הסיבה שהזכרתי קודם – זו המערכת היחידה שאימנה את עצמה בתהליכי עבודת מטה, בהקצאת משאבים, ביכולת תכנון, ועוד.

כל זה נכון באשר לתשתיות הפיזיות הנדרשות להתמודדות עם אירועי קיצון, אבל הדברים חמורים לאין ערוך במישור החברתי והרוחני. באירוע קיצון אנחנו חווים פחד, אי ודאות, שינויים דרמטיים בדפוסי החיים, חוסר ריכוז, דאגה ותסכול. אם כדי להיערך לרעידת אדמה עתידית צריך לחזק מבנים ולבנות ממ"דים, הרי שכדי להיערך להתמודדות חברתית, נפשית ורוחנית של האוכלוסייה בעת כזו צריך לחזק את הסולידריות, האמון, המחויבות ואת החוסן החברתי. האם הנושאים הללו עמדו אי פעם על שולחנם של נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות? האם הייתה אי פעם ממשלה בישראל שהעלתה לדיון את שאלת קידום הסולידריות בחברה?

מערכת החינוך היא מראה מצוינת לכך. לכל אורך המשבר היה ברור שבעיני מקבלי ההחלטות למערכת החינוך אין ערך משל עצמה. היא נסגרה בשל שיקולי בריאות ונפתחה בשל שיקולים כלכליים – נסגרה בגלל סכנה של הדבקה ונפתחה כדי לשחרר את המשק, כשההורים יוכלו לצאת לעבודה. שיקולים חינוכיים כמעט לא נלקחו בחשבון. זו תפיסה אינסטרומנטלית של החינוך שנובעת מחשיבה קפיטליסטית או ניאו-קפיטליסטית, שיש לה השפעה אדירה בישראל. במבוא לדו"ח ועדת דברת, שבחנה את מערכת החינוך והמליצה על שינויים בה, נכתב כי מטרת החינוך היא לשפר את יכולת ההשתכרות של התלמיד. אם זו באמת המטרה, אז אפשר לפתוח ולסגור את מערכת החינוך משיקולים כלכליים. אבל אם במרכז מערכת החינוך עומד האדם, אני משער ששיקולי הפתיחה והסגירה היו אחרים. עם כל הביקורת על הרב קנייבסקי שהחליט לפתוח את תלמודי התורה מבלי להתחשב בהנחיות – השיקולים שלו היו שיקולים ערכיים וחינוכיים, כאלו שנעדרו משולחן הממשלה.

חשוב לי להדגיש: ההיבטים הללו, הערכיים, החברתיים והחינוכיים, כמו סולידריות ואמון, משפיעים בצורה הישירה ביותר על ניהול המשבר. יכולת אכיפה, למשל, נשענת במדינה דמוקרטית על כך שיש היענות מרצון של רוב הציבור להנחיות, לצד איים של חוסר-ציות בשוליים. שנים של הזנחת הסולידריות ושל טיפוח קהילות נבדלות שאינן שותפות באחריות – פגעו ביכולת של המדינה לאכוף את ההנחיות.

בהקשר הזה אני רוצה גם לחדד את ההבדל בין הגורמים הפוליטיים לבין הגורמים האזרחיים הפעילים בחברה עצמה. כמו שתהלה אמרה, לא רק שהמערכת הפוליטית לא מעודדת סולידריות, אמון וחוסן חברתי, היא למעשה פועלת נגדם. בתוך החברה היו קרנות אור נהדרות – הציות האזרחי בסגר הראשון לצד מופעים של סולידריות והתנדבות. אולם המערכת הפוליטית לא התגייסה למערכה על החיים, לא אזרה כוח כדי לייצר יציבות פוליטית, כלכלית וחברתית. תהליכי קבלת ההחלטות נראו משונים, לא תמיד רציונליים, ומנותקים מהחוויה הריאלית של האזרחים. מי שכן התגייסו למערכה היו מנהלי בתי החולים, רופאים ואחיות, צוותי עזר, אנשי חינוך ועוד שורה ארוכה של אנשי מקצוע בדרגים שונים. ה'פקידים' שנוהגים להשמיץ אותם בישראל, אלו שכבר שנים עוברים 'דיאטה' תקציבית, עבדו בפרך ועמדו במשימות.

הרבה מהמחשבות שפירטתי כאן נכונות גם ברמה הגלובלית. הכישלון הגדול ביותר בעולם במאבק במגפה הוא של המדינה בעלת המשאבים הגדולים ביותר, בעלת התשתית המדעית ורמת הרפואה הגבוהה ביותר ובעלת יכולות ניהול מצוינות – ארצות הברית. היה לה את כל הפוטנציאל לנצח את הקורונה אבל היא נכשלה בגלל השקפת עולם חברתית-כלכלית ניאו-קפיטליסטית, שלפיה למדינה אין אחריות על בריאותם של אזרחיה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

ההצלחה הגדולה ביותר בעולם הייתה של המדענים שעסקו במחקר מדעי בסיסי סיזיפי לאורך עשרות שנים, המובילים בהם הם זוג ממוצא טורקי שחיים בגרמניה. המדענים הללו יצרו את התשתית המדעית שאפשרה בסופו של דבר לחברת פייזר להתאים חיסון לנגיף בתוך חצי שנה. התשתית הזאת נבנתה בעמל אפור, במשך עשרות שנים, במשאבים ממשלתיים. השוק החופשי אינו מצטיין, בלשון המעטה, בהשקעה במדע בסיסי לאורך זמן, שכן השקעות כאלה לא מניבות מזומנים במהירות הנדרשת. כדאי שנזכור מי השחקנים שיכולים לקחת על עצמם את התכנון ואת ההיערכות לאירועי קיצון ואת הדאגה לחיי האנשים.

תמונה דומה עולה מההתנהלות של קופות החולים בישראל, שהייתה סיפור הצלחה. לכאורה, יש תחרות בין הקופות, אבל עיון ברגולציה בתחום הבריאות מגלה שהמערכת המדינתית אפשרה לקופות החולים תחרות שכל עניינה הוא טובת המבוטח. הן מתחרות אחת בשנייה על רמת השירות שהן יעניקו בקצה השרשרת לאדם החולה. בניגוד לחברה בשוק הפרטי, שחזקה עליה שהיא דואגת בראש ובראשונה לשורת הרווח שלה ולא לטובת הלקוחות, בישראל הצליחו לבנות מערכת מורכבת שיש בה תחרות אבל לא על הרווח הכספי אלא על שירות המבוטח או החולה. בניית מערכות דומות במרחבים נוספים לטובת החברה הישראלית היא יעד חיוני ומשימה חשובה לממשלה הדואגת לאזרחיה.

כך גם באשר לשאלת האמון והסולידריות. הסדר החברתי הכלכלי הנוהג כיום אינו מעודד סולידריות חברתית ואמון. אם אנו מבקשים לחזק את חוסנה של החברה הישראלית, הן לחיי היומיום ובוודאי לקראת ארועי קיצון שעוד יגיעו, אנו נדרשים לשנות כיוון.

השארת תגובה