הפחד הוא מן הרגשות החיוניים ביותר להישרדות האדם. הוא מחדד את תשומת לבנו לאיומים פוטנציאליים ומאפשר לנו להגיב בהתאם. התנהלות נעדרת פחד עלולה לסכן את עצם הקיום שלנו.

הפחד משותף לנו וגם לבעלי חיים אחרים בטבע, אך כבני אדם, יש בנו גם גורם שמקשה עלינו ואולי אף מסכן אותנו – יכולתנו לחשוב בהיגיון, באופן רציונלי. היכולת הזו עלולה לשמש אותנו כדי לשכנע את עצמנו להתעלם מן הפחד, "להתעלות מעליו", בטענה שאיננו הגיוני. מכאן מובנת החשדנות העמוקה כלפי מי שקורא לאחרים "להתגבר על הפחדים" שלהם, קריאה שנתפסת כמסוכנת, ובצדק. מי שקורא לנו להתעלות מעל פחדינו כמוהו כמי שקורא תיגר על הלגיטימיות של קיומנו.

כישראלים וכיהודים, יש לנו סיבות רבות לפחד. איראן (עם או בלי תוכנית גרעין), טרור, טילים, לאומנות ימנית קיצונית ואנטישמיות – אלה רק חמש סיבות מובילות ברשימות של כולנו. ספּרו לישראלי או ליהודי שהוא רק מדמיין את הסכנות האלה או שחובתו המוסרית להתעלם מהן, ותפגעו באופן אנוש באמינות וברלוונטיות של דבריכם, ובצדק. לא רק הפוליטיקה של הרגש אלא גם הפוליטיקה של התבונה תובעת מאיתנו לקדם מדיניות שתתייחס ברצינות לסכנות המאיימות עלינו.

ועם כל זאת, כבוד לפחדים הוא דבר אחד, ומסחר בפחדים הוא דבר אחר. כבוד לפחד הוא דבר הגיוני, מוסרי והכרחי. אבל מסחר בפחד הוא מניפולטיבי והרסני. למרבה הצער, אני חושש שלאחרונה עולה ופורח מסחר כזה. חוק הלאום; חוק "נאמנות בתרבות" שנדחה בינתיים; התיקון שאושר לחוק החינוך הממלכתי, המסמיך את שר החינוך להחליט לבדו מי יורשה לדבר בפני תלמידים ("חוק שוברים שתיקה"); הרכבתן של רשימות "אויבים" שכניסתם לישראל מסוכנת כביכול; הניסיון לחוקק חוק עוקף בג"צ כדי להתגבר על פסיקתו בעניין הפליטים – כל אלה אינן תגובות הגיוניות לסכנות האמיתיות המרחפות מעלינו, אלא ניסיון 'לתפוס טרמפ' על הפחדים הלגיטימיים שלנו ולהרחיב אותם למחוזות חדשים. התגובות הללו הופכות את הפחד מרֶגש חיוני להתמכרות, וכל זה לטובת רווח פוליטי.

המשותף לכל הפעילות המשפטית הזו הוא הניסיון להחדיר בנו פחד מפני אויבים פנימיים במקום מפני אויבים חיצוניים. כל אחת מיוזמות החקיקה הללו מנסה בדרכה לסמן רעיון, יריב פוליטי או קהילה בתוך מדינת ישראל או בתוך עם ישראל בתור הסכנה החדשה, בה"א הידיעה, שמפּניה יש לפחד ולהתגונן.

החקיקה הזו אינה מגינה עלינו מפני הטרור או מפני האויבים המאיימים על קיומנו. היא מבקשת לשכנע אותנו שהלאומיות היהודית מאויימת על ידי מערערים מבפנים, מתוך העם והמדינה. הדגל, השפה, ההמנון ולוח השנה נתונים בסכנה מצדו של אויב חדש וזועקים לעזרה. כאילו רעיונות, דעות, סרטים וארגונים כל-יכולים משוטטים באופן חופשי בשוק הדעות ומשחיתים את החברה, פוגעים בנאמנות תלמידינו והציבור שלנו.

אלא שתיאורים אלו מנוגדים להצלחה ולעוצמה יוצאות הדופן של ישראל, לרוב היהודי שלא מרחפת מעליו כל סכנה, לדומיננטיות של אידיאולוגיית הימין-מרכז בקרב הציבור הישראלי זה יותר מעשור ולעומק הזהות היהודית והרגש הלאומי בקרב היהודים בישראל.

פוליטיקה של פחד

כאשר ישנם פחדים אמיתיים, וכאשר הפחד נחווה על בסיס קבוע, קל לשכנע אנשים בסכנות שאורבות בכל פינה. כיוון שיש אמת בפחד, הגיוני ובטוח יותר להתייחס לכל סכנה פוטנציאלית כאל סכנה אמיתית ולא כאל אשליה. בטוח יותר לחשוש מאשליה מאשר להתעלם ממציאות, שכן תוצאת החשש היא אשליה בעוד תוצאת ההתעלמות עלולה להיות מוות.

אבל פוליטיקה של פחד יוצרת התמכרות לפחד בקרב הציבור, וזו בתורה יוצרת התמכרות דומה בקרב הפוליטיקאים שלנו. קל יותר לקרוא להגנה על הלאומיות היהודית מאשר לנסות להסביר אותה ולהחדיר בה משמעות. קל יותר לקרוא להגנה על הזהות היהודית מאשר לפעול לבניית זהות יהודית תוססת ומשמעותית. קל יותר לטעון שהציונות בישראל נתונה תחת מתקפה מאשר לבטא את יופייה ואת חשיבותה בהיסטוריה היהודית. קל יותר לבודד את "האחר" ולדחוק אותו לשוליים מאשר לפעול לבניית גשרים חדשים של הבנה וכבוד.

יתרה מזאת, מהרגע בו משתכנעים אנשים בפחד הם אף מתחילים לפחד מאלו האומרים להם שפחדיהם מדומיינים. זה המלכוד שבו נתונה ישראל בשנת 2018. קולות בוגרים ושקולים זוכים להתעלמות ומאבדים פופולריות פוליטית; כדי לנצח בפוליטיקה הישראלית, עליך להוכיח שאתה פוחד אפילו יותר (או למצער, לא פחות) מיריבך הפוליטי.

התגברות על פוליטיקת הפחד לא תתרחש באמצעות קריאה להתעלות מעליה, אלא באמצעות חינוך לסכנות העמוקות הגלומות בה. במזרח התיכון לא נכון לומר שיש לפחד רק מהפחד עצמו. פחדים רבים אכן תובעים את תשומת לבנו, באמת ובתמים. אבל יש פחדים רבים שמסכנים אותנו ושראוי לפחד מפניהם.

הפוליטיקה של הפחד חותרת תחת האחדות היהודית ומפיצה שנאה נואלת כלפי יהודים אחרים. היא הופכת מחלוקות פוליטיות לגיטימיות לאידיאולוגיות כיתתיות ולדברי כפירה. היא מערערת על נאמנותם והזדהותם של ה"כופרים" עם ישראל והציונות. היא הופכת את זכות ההגנה העצמית וההישרדות מחובות מוסריות למדיניות אנוכית א-מוסרית ומשולחת רסן, ומשתמשת בלאומיות, שהיא מצע פוליטי לגיטימי של זהות ומשמעות, של שיתוף ערכים ואחריות, לכלי לקידום הדרה, התנשאות ואפליה מוסרית.

כישראלים וכיהודים, יש לנו סיבות רבות לפחד. איננו עומדים בפני בחירה בין פחד לבין תקווה. אילו זו הבחירה שהיתה עומדת לפנינו, הרי האחריות הרציונלית שלנו היתה להענות לפחד. אבל עם זאת, מוטל עלינו לראות את הסכנות הגלומות בפחדים מסוימים, וחשוב מכך – להבין שסוחרי הפחד עצמם מסכנים את החברה הישראלית ואת עתידה של ישראל כמולדת העם היהודי.

‍המאמר פורסם לראשונה באנגלית ב The Time of Israel