תמכו בנו
עיר החלומות ונכסי דלא-ניידי
הפתרון האולטימטיבי עבור ירושלים, הסדר מוכן עבור עיר ייחודית ומדהימה זו, המציע הן ביטחון והן כבוד לכל תושביה, ממתין לחוזה החדש שלה. סטוארט שופמן ממתין למנהיג או המנהיגה שיהיו יותר נבונים מהמלך שלמה, ויעלה בידם למצוא דרך לחלוק את אוצר המריבה

באביב 2010, כאשר הישראלים חגגו את יום העצמאות ה-62 של המדינה היהודית ואת יום הולדתו ה-150 של מייסדה, תיאודור הרצל, הופיעה בעיתוני הניו-יורק טיימס, הוול-סטריט ז'ורנל והוושינגטון פוסט מודעה בגודל של עמוד שלם. הטקסט נוסח על ידי יהודי מוערך אחר, חתן פרס נובל, הסופר הפורה ושורד אושוויץ אלי ויזל. מיותר לציין כי מאמרו זכה לתשומת לב רבה.

תחת הכותרת "עבור ירושלים" פיאר התצהיר את ריבונותה של ישראל בירושלים, הבירה הנצחית של העם היהודי. המודעה הופיעה בנקודת זמן של מתח ביחסים בין וושינגטון לבין ירושלים על הנושא הרגיש של בנייה ישראלית ציונית, או התנחלות, בחלקים מן העיר הקדושה שניתנת לפירוש כקרקע ערבית. יצירתו הפואטית של ויזל הביאה השראה ורוגע ליהודים רבים. אחרים היא הביכה או הכעיסה. באופן הזה, דמתה המודעה לדף מן התלמוד.

"בעבורי, כיהודי שזו מהותי, ירושלים היא מעל לפוליטיקה," כתב ויזל. העיר ירושלים מצוינת יותר משש מאות פעמים בכתבי הקודש – ואפילו לא פעם אחת בקוראן." בעודי שב וקורא סטטיסטיקה זו שצוטטה פעמים כה רבות, נזכרתי בשיחה שניהלתי, אולי לפני חמש עשרה שנה, עם בעל חנות ממוצא ערבי בעיר העתיקה, שאמר לי אז: "התורה אומרת שירושלים שייכת ליהודים, הקוראן אומר שהיא שייכת למוסלמים, אז עלינו להתחלק בה."

אהה, אני זוכר שחשבתי אז – בעל החנות טועה, בשני הדברים! המילה ירושלים לא כתובה אפילו פעם אחת בקוראן. היא גם אינה מופיעה לעולם בתורה, בחמשת חומשי תורה של משה (בשאר התנ"ך העברי מופיעה המילה ירושלים 667 פעמים, 151 פעמים בדברי הימים בלבד). הנקודה החשובה כאן היא כי טענות מעין אלה על בעלות אינן נחשבות בעולם הריאלי של ימינו. ויזל כותב באמריקה על אודות ירושלים השמימית, עיר של תפילות ושירי ערש, "ירושלים של מעלה". אני חי בירושלים הארצית, "ירושלים של מטה", זו שאינה ניצבת מעל לפוליטיקה – כי אם בדיוק להיפך.

"היום, לראשונה בהיסטוריה", כתב ויזל, "יהודים, נוצרים ומוסלמים חופשיים להתפלל במקומות המקודשים להם. ובניגוד לדיווחים מסוימים בתקשורת, יהודים, נוצרים ומוסלמים אכן מורשים להקים את בתיהם בכל מקום בעיר." כן, אבל פלסטינאים מן הגדה המערבית, קילומטרים ספורים מירושלים, אינם מורשים להגיע בחופשיות להר הבית. כן, קיימים מקרים בהם ניתן לערבים היתר לבנות היכן שהם רוצים, אך רבים יותר אינם זוכים להיתר זה.

ראש העיר שלנו, ניר ברקת, לאומני חילוני, הבטיח למשלחת של אנשי קונגרס רפובליקנים שביקרה בעיר בסוף חודש אפריל האחרון כי לא תהיה הקפאה של הבנייה (היהודית) בירושלים: "אנחנו נבנה, ולא נפסיק לעשות זאת." נשמע פוליטי למדי באוזניי.

ראש העיר ברקת הוא גם תומך גדול של חפירות ארכיאולוגיות בקרבת העיר העתיקה אשר ימשכו לעיר תיירים, יהודים ונוצרים, והוא תומך בתביעה הישראלית לריבונות המבוססת על התנ"ך. מרגש להאמין כי חומה עתיקה שהתגלתה ברובע ערבי כלשהו של ירושלים נבנתה על ידי המלך שלמה – לא כל הארכיאולוגים הישראליים יסכימו עם קביעה זו – אך לצד השני יש את הגרסה שלו. לכל הפחות שליש מ– 750,000 תושביה של ירושלים הם ערבים, ואפילו פלסטינאים חילוניים עשויים להתעקש על כך כי לכותל המערבי אין דבר וחצי דבר עם בית מקדש כלשהו, אלא שהוא היה, כפי שכולם יודעים, המקום בו מוחמד קשר את סוסו המעופף אל-בוראק, אחרי שעשה את ליל מסעו מן העיר מכה.

לערים קדושות, במילים אחרות, יש דרך מצחיקה להיות קדושות לא רק בעבורך. הדברים נכונים במיוחד בכל הנוגע לירושלים, בה התחלפה הריבונות מאז ימיו של המלך דוד מיהודית לבבלית, לפרסית, ליוונית, בחזרה ליהודית, ואז לרומאית, ביזנטית ומוסלמית, מן הצלבנים לממלוכים לטורקים ולבריטים, ושוב בחזרה ליהודים — חד-גדיא, כפי שאנו אומרים בארמית, סוגרים מעגל.

מסיבה זו, חזה הסופר האנגלי-יהודי המופלא ישראל זנגוויל, חסיד נלהב של תוכנית התחליף הארעי (תכנית אוגנדה) משנת 1903 של תיאודור הרצל ידידו, כי עניין ירושלים לא יהיה פשוט. בעקבות הצהרת בלפור משנת 1917, שפתחה את הדלת לריבונות היהודית על ארץ ישראל, זנגוויל כתב:

"ציון היא כלה, אשר אחרי גירושיה מישראל הייתה נשואה פעמיים לגויים – פעם אחת לנוצרי, ופעם נוספת למוסלמי – וכאשר ישראל ישוב לקבל אותה הוא ימצא את ביתו עמוס באשפה של שני משקי הבית שהתערבבו זה בזה. שיקולים מעין אלה, עם זאת, הם עדיין בלתי נראים בעבור הציוני האדוק אשר הבניין שטווה לבדו מתנגש לשווא במציאות, ואשר ציון שלו היא עיר של חלומות המושתתת על יסודות שמימיים שמקורם בדמיון העממי המייחל לבואו של המשיח."

"עיר החלומות" ממשיכה להתקיים, כאשר היא גוררת אחריה בעלים קודמים, עובדות ומספרים בלתי נוחים והיסטוריות לאומיות מתנגשות. בירושלים זו של זהב, ערבים ויהודים, חרדים קיצוניים לא ציונים (ואנטי-ציונים), מוסלמים ונוצרים ממוצאים אתניים שונים, חיים כולם תחת שליטה ישראלית נצחית, ומקבלים על עצמם את עליונותו של הסיפור היהודי הנורמטיבי. המעמס הכבד של האלבטרוס של ירושלים – כרך הפכפך, רב-תרבותי, החשוף לחיכוך בין-קהילתי ולשחיתות עירונית נפוצה, ולא מושך בעבור ישראלים חילוניים רבים – הופך על כן מן ההיבט האלכימי ל"אלבטרוס" של המשורר הצרפתי בודלר, "מלך העננים" שאינו מסוגל לצעוד על רגליו, אלא רק לעוף, כה גדולות הן כנפיו.*

"הייסורים של ירושלים", הביע ויזל את דעתו בפרסומו על גבי עמוד שלם, "אינה על נדל"ן, כי אם על הזיכרון." למעשה, החרדה היא על שניהם. הפלסטינאים במזרח ירושלים, שגורשו מבתיהם בשייח ג'ראח על ידי יהודים שאחזו בשטרי קניין מן התקופה העותומאנית, זוכרים היטב את בתי משפחותיהם בשכונות טלביה וקטמון במערב ירושלים, ויש ברשותם שטרי בעלות הממתינים במגרה.

ומה באשר לזיכרון המערבי? בינואר 1904 נסע תיאודור הרצל לרומא וניסה למכור את רעיון הציונות לאפיפיור. הוא הבטיח לוותיקן כי "אנו מבקשים רק את האדמה החילונית; המקומות הקדושים הם מחוץ לריבונות." אך האב הקדוש השיב להרצל כי לעולם לא יוכל לתת את הסכמתו לריבונות יהודית על ירושלים: "היהודים לא הכירו באדוננו, לכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי." ושוב, בעידן שאחרי ה-11 בספטמבר נשאלת השאלה, כמה אמריקאים או אירופאים היו רוצים לראות את המקומות הקדושים לנצרות – הר הזיתים, גן גת שמנים, הווייה דולורוזה וכנסיית הקבר – תחת שליטתה של מדינה פלשתינאית חדשה והפכפכה.

זה מסובך, אם להתבטא במתינות, אך דבר אחד ברור: חלוקתה של ירושלים, באמצעות חומה, גדר או מחסום, כפי שהייתה מחולקת בין השנים 1948 ועד 1967, כאשר העיר העתיקה נותרת בידיים ערביות, ללא חופש תנועה בעבור כל תושביה, אינה מתקבל על הדעת, ולא רק בעבור יהודים.

מה, אם כן, ניתן לעשות? בעל החנות הערבי צדק. חייבים להתחלק בעיר. הסכמתי עמו אז, באווירת התקווה של ימי אוסלו. אני מסכים איתו אפילו יותר היום, כאשר המדינה היהודית של הרצל מנווטת בידי ממשלה ימנית שבעבורה ירושלים המחולקת היא לא פחות מתקבלת על הדעת מאשר ירושלים מחולקת.

בעברית פירושה של המילה "חלק" הוא "מנה". הפועל בשפה העברית הבא מאותו השורש של חלק, פירושו הן "לחלק" והן "לחלוק", אך אין פירוש הדבר שהמשמעות של שתי המילים תהיה זהה. עיר פתוחה, לא מחולקת, עיר בירה של שתי מדינות, הנושאת שני דגלים: גם זה הוא חלום טוב בעבור ירושלים. "לכל בני ישראל" אומר התלמוד במסכת סנהדרין "יש מקום בעולם הבא:" כל מה שעליך לעשות הוא להאמין בכך. *

תיאודור הרצל היה חולם מפורסם. בנובלה האוטופית שלו "אלטנוילנד", הוא דמיין עיר עתיקה סטרילית, פארק שעשועים בין-דתי המטוהר מתושביו, בו המסגדים המשיכו לעמוד על הר הבית, ובו "מוסדות רווחה נוצריים" ניצבו ליד בתי חולים יהודיים, לצד בית מקדש משוחזר של המלך שלמה, עם נגינת חלילים מדי יום שישי בערב, ניצב באתר אחר כלשהו של העיר העתיקה.

בקרבת מקום ניצב ארמון שלום, "מרכז בינלאומי למהלכים גדולים", אשר "פעילותו אינה מוגבלת בשום אופן לפלסטינאים וליהודים, והיא כוללת את כל הארצות ואת בני כל העמים." על דלת הכניסה אמרה עתיקה בשפה הלטינית, לא בעברית: “Nil humani a me alienum“ שפירושו "אל תיתן לשום דבר אנושי להיות לי לזר".

הריבונות מהווה מושג מעורפל ברומן של הרצל, בו המשטר היהודי מכונה "החברה החדשה", לא מדינה כשלעצמה. חשוב יותר, הוא לא הועיד את ירושלים לבירתה של חברה זו – הוא הציב אותה בעיר חיפה היפה והחילונית, בחירה מצוינת. ארגון האומות המאוחדות, בהחלטתו מספר 181 מחודש נובמבר 1947, אישר את חלוקתה של פלשתין לשתי מדינות, יהודית וערבית, אשר אף אחת מהן לא תשלוט בירושלים: "העיר ירושלים תוצב כגוף נפרד תחת משטר בינלאומי מיוחד, ותנוהל על ידי האומות המאוחדות." האם זה עדיין בר-ביצוע?

רוב הישראלים היו משיבים בשלילה. "תוכניותיו של הרצל לבינאום העיר היו מעלות צעקה איומה ממרבית הפוליטיקאים הישראליים של ימינו אלה, אם לא מכולם, ללא קשר להשתייכותם הרעיונית," כתב שמעון פרס בספר משונה משנת 1998 ששמו "המסע הדמיוני: עם תיאודור הרצל בישראל", בו משמש המחבר כמדריך התיירים של מייסד המדינה שקם לתחייה.

הנשיא פרס הוא הוגה דעות נאור, אך גם לו יש מגבלות. הפתרון האולטימטיבי עבור ירושלים, הסדר מוכן עבור עיר ייחודית ומדהימה זו, המציע הן ביטחון והן כבוד לכל תושביה, ממתין לחוזה החדש שלה. עם מעט מזל, הוא או היא יהיו נבונים יותר מן המלך שלמה, ויעלה בידם למצוא דרך לחלוק את אוצר המריבה.

המאמר תורגם מאנגלית ופורסם לראשונה בניו יורק ג'ואיש וויק (New York Jewish Week).

השארת תגובה