מוזמנים ומוזמנות לשאלון קצר שירחיב את ידיעותיכם על תרגום השבעים,
ויציע לכם קישור בין הסיפור העתיק להוראה בכיתה כיום.
בהצלחה ובהנאה, קרן נוריאל-כץ ואדוה בומנדיל הכהן:
דילמת הוראה: קריאת המקור או תרגום מתווך?
בכל שיעור במקרא עולה הצורך להכריע: האם ואיך לתווך את התנ"ך? כיצד לקרוא את המקרא כיום. בראש וראשונה אנו עומדים מול אתגר השפה: מהם הרווחים ומהם המחירים בתרגומים מעין 'תנ"ך רם'? האם להקפיד על קריאה במקור, או לתווך בתרגום חופשי? באיזו מידה נכון להיעזר בלימוד, בתוספת שפות עדכניות? (בינה מלאכותית, כלים מתחדשים, תרבות עכשווית, היהודים באים, ועוד)
דילמת תרגום המקרא עוברת בין הדורות, לאורך ההיסטוריה ולרוחב התפוצות, כבר מהמקרא עצמו ועד ימינו. כך, למשל, רואים את תיווך ההבנה במעמד קריאת התורה בספר נחמיה (נחמיה פרק ח, פסוק ז', וכפירוש רש"י: "שֶׁהָיוּ מְתַרְגְּמִין לָעָם דִּבְרֵי תוֹרָה"). כך גם עולה מן התקנה ההלכתית "שניים מקרא ואחד תרגום", ובכלל מעיסוקם האמביוולנטי של חז"ל בנושא תרגום המקרא (ראו רשימת הפרקים הנקראים ומיתרגמים, במשנה מגילה ד, י. עמידה על הקושי בתרגום, בבלי קידושין, מ"ט. ועוד). וכך גם בשיעורי מקרא כיום, דילמות אודות תיווך ותרגום התנ"ך לעברית בת ימינו – נענות, בהכרעה מודעת או מבלי משים.
בצידה האחד של הדילמה – ניצב הרצון להנגיש, לסייע בהבנת המקרא. מצידה השני של דילמת התיווך, ניצבת רגישות לשפה המקראית, והכרת העושר הטמון במילותיה. פעמים רבות, עומק רבדי השפה חושף רמזים מהותיים להבנת תוכן הכתוב ומסריו המורכבים. דקויות השפה, עושר צליליה וריבוי משמעויותיה – עלולים להישחק במעברי התיווך.
הפולמוס סביב תרגום השבעים
התרגום הראשון הידוע של המקרא – הוא תרגום השבעים. מקורות מעניינים מתארים את חודש טבת כנקודת זמן מצערת שבה נכתב התרגום. מקורות אלו יוצרים קישור בין צום עשרה בטבת, לבין תה"ש:
בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית, בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים
(מגילת תענית בתרא, ימי הצומות, ועוד).
גם בסליחות לעשרה בטבת מציינים את ח' בטבת כיום אפל בו הוכרחו היהודים ע"י מלך יוון לתרגם את דתם:
דִּעֲכַנִי בִּשְׁמֹנָה בוֹ שְׂמָאלִית וִימָנִית
הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית
וּמֶלֶךְ יָוָן אִנְּסַנִי לִכְתֹּב דָּת יְוָנִית
עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית
מקור אחרון לתיאור התרגום כאירוע כואב, ולהדגשת הדילמה המהותית בניסיון התרגום, הוא במסכת סופרים:
מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית,
והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה
(מסכת סופרים, פרק א', הלכה ז').
פילון האלכסנדרוני, לעומת זאת, כותב בנימה שונה בספרו "חיי משה":
חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס,
ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד
למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום
(כתבי פילון האלכסנדרוני בעריכת סוזאן דניאל־נטף, כרך ראשון, על חיי משה, ספר ב, סעיפים 25–44, עמ' 281-277; בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1986)
תרגום השבעים הוא פתח ראשון להתמקמות התנ"ך כנכס צאן ברזל לתרבות המערבית כולה. כתיבתו היא גשר בין היהדות לתרבות העולם. האם זו בשורה מבורכת ורצויה?
המקורות הללו הפוכים בגישתם: תרגום התורה כחג או כאסון? מה טיב הממשק בין יהודים לגויים ביחס אליו: שותפות או איבה? והאם יצירת התרגום היא רגע היסטורי חשוך או בשורה מאירה?
נברר בקצרה מהו תרגום השבעים, על חשיבותו ומורכבותו, ומאליו נראה כיצד סוגיה היסטורית עתיקה נוגעת כיום להוראת המקרא.
הסיפור על חיבורו של תרגום השבעים
זמן חיבורו של תרגום השבעים קדום ביותר: הוא נוצר במצרים, החל ממחצית המאה השלישית לפנה"ס. מקורות בחז"ל ובספרים החיצוניים (בבלי מגילה ט, ע"א – ע"ב, ואיגרת אריסטאס כולה), מתארים את יצירת תרגום השבעים בנימה אגדית, כאינטרס יווני: 72 חכמי ישראל הוזמנו לאלכסנדריה לתרגם את התורה, כדי שהמלך תלמי פילדלפוס יוכל לקרוא בתורה ולצרפה לספרייה האוניברסלית, בשפה מובנת.
כך אמר למלך האחראי על הספרייה, באיגרת אריסטאס:
והוגד לי כי חוקי היהודים אף הם ראויים להיות מועתקים ונמצאים באוצר ספריך
(איגרת אריסטאס א, י).
על פי הסיפור, העניק המלך לחכמים תנאים נוחים לכתיבה, ולמרות ריבוי המתרגמים – נעשה נס ונוצרה גרסה אחידה. כלשון חז"ל:
נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת
(בבלי מגילה ט, ע"א).
אולם, לצד הסיפור האגדי, קריאה פנימית בתרגום השבעים – מעלה השערות אחרות:
ראשית, למרות שם התרגום – סביר לשער שהמספר 70 הוא טיפולוגי ולא בהכרח עדות מהימנה למספר מתרגמיו. כך למשל במסכת סופרים לפני ציון המספר 72, מציינים:
מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית….
(מסכת סופרים, פרק א', הלכה ז').
בנוסף לכך, ייתכן לשער כי קהל היעד של התרגום אינו היוונים כי אם דווקא היהודים עצמם, שדיברו בשפת המקום באלכסנדריה, ולפיכך נזקקו לתיווך המקרא. תרגום השבעים אמנם כתוב בשפה יוונית מדוברת, אך מטענו התרבותי נראה כדיבור פנים יהודי.
גם אם במקור התרגום נוצר עבור יהודים, הרי שלאורך שנות ההיסטוריה הוא אומץ ע"י הנצרות, הוגדר כ"ברית הישנה", ונדחה ע"י היהדות.
תרגום השבעים כאוצר בלום
תרגום השבעים הוא "עד נוסח" קדום למקרא, המכיל גרסאות דומות ושונות לנוסח המוכר כיום. ומאליו זהו קורפוס הטומן בחובו עדויות למרחב תרבותי ושפתי של תקופה קדומה, ביהדות ובעולם.
יתרה מזאת, כל תרגום הוא מאליו גם פירוש. וכך, תרגום השבעים הוא אסופה פרשנית מעניינת למקרא: מילוי פערים, תוספות רבות למגילת אסתר, הכרעות במילים דו משמעיות, ועוד.
כך גם, סדר הספרים שבו שונה מן המוכר לנו (למשל, מגילת רות נמצאת ליד ספר שופטים, ולא במגילות), ומעניינת גם חלוקת התרגום את ספרי המקרא לפי סוגות (היסטוריה, חכמה, נבואה).
בנוסף לכל אלו, תה"ש מכיל בתוכו ספרים שלא הוכנסו לקאנון המקראי. כ50 חיבורים נכללים בקורפוס זה: תרגומי הספרים המוכרים לנו מנוסח המסורה, ועימם גם ספרים חיצוניים. כך, דרך מנזרים נוצריים השתמרו בעצם חיבורים חשובים עבור היהדות: ספרי מקבים, ספר בן סירא, ועוד.
לסיכום, הספרים המוכרים לנו טומנים בחובם מתנות פרשנויות, אוצרות שפה ונוסח. לצידם, הספרים שאינם מוכרים מנוסח המסורה – מטמוני ידע ומסורות נשכחות.
סיפור יצירת התרגום ושאלת היחס אליו נוגעים אפוא בדילמה מהותית: מהם גבולות היצירה היהודית? האם ואיך יש מקום לתרגום התנ״ך? מהם המחירים והרווחים בניסיונות התיווך?
לקראת חודש טבת שבו ישנן מסורות המזכירות בצער את יצירת תרגום השבעים – מוצע צוהר לסיפורו ולשאלות העולות ממנו. ואידך זיל גמור:)
מוזמנות ומוזמנים להעמיק את הידע על תרגום השבעים ועדי הנוסח למקרא בסדרת הרצאותיו של פרופ' ע' טוב, בתכנית סדר בוקר בבית אבי חי:
https://www.youtube.com/watch?v=U4AjQXzvQoI
