שירת מלחמה מקראית: אתגר השפה ואתגר הרלבנטיות:
"תנ"ך קשה שפה", והבינה המלאכותית כבר יודעת הכל, ו… למה ללמוד תנ"ך במערכת החינוך הממלכתית? שאלו פעם את חיים גורי, ובתשובתו תיאר גורי בכאב את סכנת 'הנתק האסוציאטיבי':
איך אפשר להבין תרבות ושירה עברית ללא המקרא? איזה הפסד זה לא לחוש את העושר בביטוי 'עצב נבו'…
תשובתו מכוונת ל'תיבת תהודה תרבותית' שבכוחה להעניק לחברה משאבים משותפים, אוצרות של רוח ורבדי מחשבה מעמיקה (ראו דבריו הכתובים בראיון, וראיון בע"פ עם ביתו יעל גורי בתכנית בארי, בייחוד מדקה 59:52 ועד ל1:02).
אתגר נוסף: מאז ה7.10 – הרבה כאבים מלווים אותנו. זיכרונות מצולקים ופחדים עתידיים. לפרקי מקרא רבים נוספו קישורים כואבים. האם להימנע מלימודם כדי לא לגעת בעצבים חשופים? או לכוון את הלימוד, שאינו דיון פוליטי או קונקרטי, באופן שמאפשר לחשוב מרחוק על שאלות חיינו?
להלן מוצע עיון בשירת דבורה, הנקראת כהפטרה בשבת שירה (שבת שבה קוראים את פרשת בשלח, ובתוכה שירת הים). זהו פרק העוסק במלחמה, ולכן עלול לערב רגשית את הקוראים בדורנו, ואף לעורר התנגדות. אם ניתן לשאת את כאב הקישור בין מלחמה עתיקה למציאות עכשווית – הלימוד בשירת דבורה מציע שאלה חשובה, ותפיסת עולם שיש בה שילוב בין שאיפה להגנה עצמית, לבין רגישות במבט אל האחר.
המשורר חיים גורי התכתב עם המקרא בפרק זה, ובשירו "אם סיסרא" – משתקפת החמלה מבעד למלחמה.
הלימוד להלן יעבור מהמקרא לשירו של גורי, בשלוש תחנות: מהסיפור המקראי (שופטים ד) לשירה המקראית (שופטים ה), וממנה לשירה המודרנית (אם סיסרא / חיים גורי). המסע בין תחנות הטקסט בוחן את השאלה: כיצד מציגות הגרסאות השונות את סיפור מות סיסרא?
ממצוקה להצלה
פרק ד בשופטים נפתח בשיעבוד ומסתיים בהצלה.
וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן… וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה (שופטים ד, ב'-ג')
כך בראשית הפרק נמסרת לקורא ידיעה אודות עשרים שנות לחץ על ישראל. בסיום הפרק מתהפך מצב הכוחות:
וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה, עַל יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן (שם, כ"ג- כ"ד).
כיצד התהפך המצב?
הסיפור בשופטים שוזר בין דמויות שונות: דבורה הנביאה, ברק וחייליו, יעל באוהלה, כל דמות וחלקה בהכרעת האויב. בנוסף, פועלת בסיפור באופן אקטיבי גם ההשגחה האלוהית:
וַיִּמְכְּרֵם ה' (שם ב')
וַיַּכְנַע אֱלֹהִים (שם כ"ג).
דמויות הנהגה שונות מובילות אפוא יחד ובנפרד, לעבר הניצחון. ורוח אלוהים מרחפת על פני הסיפור.
מסיפורת לשירה:
וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר… (שופטים ה, א').
מה אירע "בַּיּוֹם הַהוּא"?
עלילת השיר מהדהדת מעין תקציר של סיפור המלחמה הדרמטי שסופר בפרק הקודםראו ניתוח מאמרה של רוני מגידוב: https://heb.hartman.org.il/didactic-articles-deborah-song-roni/: מנוסת סיסרא המותש והגעתו לאהל יעל, המגישה לו שתיה וכביכול נענית לבקשת ההסתרה, אך בעצם הורגת אותו. פסוקי השיר משבחים את יעל בתעוזתה, אולם לאחר מכן השירה ממשיכה ומוסיפה דברים חדשים שלא הוזכרו כלל בסיפור: "מצלמת המקרא" נודדת מאוהל יעל אל חלונה של אם סיסרא, ופסוקים כ"ח עד ל' מתארים את ציפיית האם לשוב בנה משדה הקרב.
בשירת דבורה נוספת אפוא דמות חדשה בעלילה: אם סיסרא. בנוסף לכך, נוספים בשירה גם רמזים לפגיעה מינית ע"י האויב במלחמה (ראו פסוק ל', אולי במרומז גם פסוק כ"ז, ופרשנות הגמרא לפסוק זה במסכת יבמות ק"ג).לניתוח הבדלים אחרים בין הסיפור לשירה ראו במאמרה של רחל בורובסקי: https://heb.hartman.org.il/didactic-articles-deborah-song-rachel/ כך, לסיסרא שר צבא האויב "נולדה" אמא. מה מביעה תוספת הדמות החדשה?
חמלה או לעג? הכרה בכאב או שנאה?
הקורא מבין שאם סיסרא מחכה בחלון לשווא, וייסורי ההמתנה הזמנית יוחלפו בכאב השכול הסופי. נוצר פה פער משמעותי בין חוסר ידיעת הדמות, לבין וודאות ידיעת הקורא. פרשנות רווחתראו מאמרו של ויליאם ג' אורברוק, ובו הפניות רבות למחקרים בכיוון זה: https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/emsisra.htm מתייחסת לפער זה כאירוניה, ומתארת את תוספת הדמות כלעג מקראי לאם המצפה, ויצירת ניכור וריחוק בין הקורא לבינה.
בניגוד למוסכמה זו אציע כי המבט המקראי על אם ובנה מאפשר הכרה בכאב אנושי. הוספת דמות של אם לאויב, הנכחת אובדנה ותיאור ציפייתה – כל אלו מפנים את הקשב לייסורי המלחמה.
חיזוק להצעה זו, כי המקרא אינו לועג לאם סיסרא, אלא מביט אל כאבה, ניתן לראות בפרשנות המסורתית. למשל:
נשקפה בעד החלון לראות אם בא מרכבת בנה, ובראותה כי איננו תילל במר נפש, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת, מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו וכו׳, וכפלה הדבר כדרך המיילל מכאב לב:
(מצודת דוד)
כך גם, הקישור שבתלמוד בין השופר בראש השנה לבין זעקת אם סיסרא (בבלי ראש השנה, כ"ג ע"ב) – מצטרף להצעה כי המקרא מתאר פה רגע אנושי כואב של זעקה.
מן השירה המקראית לשירה המודרנית:
שירו של חיים גורי ממקם את עצמו בגלוי, בפסוקיה האחרונים של שירת דבורה:
לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה, שָׁמַעְתִּי אֶת…
דובר השיר הוא קורא המקשיב לשירת המקרא, שומע בה שתיקה צועקת, וייסורי כאב. הוא מביט מקרוב על נוכחות ההעדר, על ציפייה שלא תמומש, ומתאר בעדינות את מראה האם:
אִשָׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ
בניתוח שירו של גורי, מקובל להציע כי נימת תיאורו מנוגדת למקרא, וכי הוא מציע תפיסה הומאנית חדשנית והפוכה למקור המקראי. ואכן, התמקדות גורי בדמות האם, הפיכתו את דמותה משולית למרכזית, והפיכת שנות השקט ממצב מיוחל במקרא לעבר שתיקה רועמת בשיר – כל אלו הם אמירה עקרונית בשירו של גורי. אולם בניגוד לטענה השכיחה כי שירת גורי מנוגדת תפיסתית לשירת דבורה, אני מציעה לראות בשיר זה פיתוח פרשני לשירה המקראית, ולא ניגוד לה. ברוח הבנת המדרש והתלמוד את יללת אם סיסרא – שירת גורי מביטה בעין אנושית על כאב אם סיסרא. הדיאלוג של גורי עם מקורו המקראי – מרחיב תפיסה שנזכרה אך בקצרה במקרא.
בהתנסותי בלימוד עם אימהות לחיילים במהלך הזמנים הקשים שעוברים עלינו, העיסוק בדמותה של אם סיסרא – הוביל למרחבים של חמלה עצמית וחמלה כלל אנושית – בו זמנית.
המסע בין שלוש תחנות הטקסט על מות סיסרא – בסיפור, בשירת דבורה ובשירתו של חיים גורי – הוא הצעה ללימוד המפנה מבט לעבר הצער. גם צערו של האויב. לימוד מקראי ופרשני המעלה אפשרות לחמלה, לפחות במחשבה, גם בתוך מלחמה.
הצעות להוראה:
בלימוד הפרק הסיפורי:
בלימוד השירה המקראית:
אפשר לתחום את לימוד השירה: פסוקים א-ג. י"ב. ובעיקר כ"ד-סוף.
כדאי להשמיע ביצוע מוסיקלי יפהפה, של Gimzubluesband גמזו בלוז בנד. החל מפסוק כ"ד:
בלימוד שירו של חיים גורי:
כתיבה יוצרת: לאחר לימוד המקרא וטרם לימוד השיר המודרני, ניתן ליצור תרגיל כתיבה, המזמין להמשיך בכתיבה חופשית את פתיחת שירו של גורי:
"לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה, שָׁמַעְתִּי אֶת…". לעצור רגע לכתיבה יוצרת. לאחר כתיבה ושיתופים, ניתן לצרף את חיים גורי לסבב הכתיבה, להשמיע את קולו, להקריא את שירו, וללמוד אותו.
