האחר הוא אני?
החברה בישראל משוסעת, ובתקופה שלנו נזרעים עוד ועוד איבה וניכור, פחדים וכעסים.
בינות למלחמות, לקראת בחירות – גלי אלימות מאיימים להטביע. חדשות מכאיבות. האשמות כבדות שעוד יוטחו בחלל האוויר. כאבים מובילים לשנאה והדרה. קיטוב שמעמיק ומשתרש.
האחר אינו אני. ודווקא משום כך שאלת היחס לאחר – צריכה להישאל, להתבהר ולכוון מחשבות ומעשים.
חג השבועות ומגילת רות הנקראת בו – הם הזדמנות לעסוק בשאלת היחס לאחר. במעגל השנה היהודי, מגילת רות מעלה נושא המתכתב עם חדשות היום-יום, מתוך לימוד שבמהותו עשוי להיות במסגרת בטוחה, "מרחב מוגן" לחשיבה משותפת.
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. האמנם?
במרכז העלילה במגילה – מופיע האחר. לא סתם אחר, אלא האחר המוחלט: אישה, אלמנה, עניה, מלקטת בשדות. ו… זרה. לא סתם זרה שאינה מישראל, אלא מואביה השייכת לעם שנוא, שיש להתרחק ממנו, מעולם ועד עולם. במרכז המגילה ובכותרת שלה: אישה אלמנה עניה. אישה מואביה.
ספר דברים מנחה במפורש:
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם (דברים כ"ג, ד).
ציווי מוחלט, שלא לצרף מואבים לעם היהודי, בכלל ולתמיד. האמנם קיימו את הצו?
סיפור מעניין בהקשר זה מופיע בספר עזרא, סוגיית הנשים הנכריות, בתקופת שיבת ציון. עזרא מספר את תחושותיו לשמע נישואי התערובת:
וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה – קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי… (עזרא ט, ג).
תגובתו העוצמתית של עזרא מובילה לאסיפת העם, והובלת מהלך של גירוש הנשים הנכריות וילדיהן.
מדוע שונאים דווקא את המואבים?
העיסוק בהגדרות שייכות בבחירת הזוגיות – מלווה פרקי מקרא רבים: אברהם ששולח את עבדו לארם נהריים למציאת כלה לבנו דווקא משם (בראשית כד); יעקב ועשיו ושאלת החיבור לבנות הארץ (בראשית כז, מ"ו – כח ח); שמשון המפתיע את הוריו התמהים מדוע אין בבנות אחיו אישה (שופטים יד, ג); שלמה שנשיו הזרות היטו את ליבו והובילו לקרע ממלכתו (מל"א יא); אחאב שפשעיו הדתיים והמוסריים מתוארים בצל אשתו "אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים"(מל"א טז, ל"א), וכמובן גירוש הנשים בתקופת שבי ציון.
ספר דברים קובע מפורשות לגבי בנות הארץ מעמי כנען:
וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ… (דברים ז, ג).
אפשר לדון על שאלת גבולות הגזרה בבחירת זוגיות, ותפקיד החברה וההורים, אבל גם על רקע תפיסות מקראיות של היבדלות – בולט כי מהעם המואבי צריך להתרחק יותר מכולם. עד עולם. מדוע?
בספרי המקרא מופיעות כמה סיבות לשנאת המואבים.
בחוק המוחלט בספר דברים, האוסר חיבור למואבים עד עולם, מופיעה ההנמקה:
עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם–לְקַלְלֶךָּ (דברים כ"ג, ה).
זיכרון כואב נשאר אפוא בתודעת העם, עוד מהדרך ממצריים במדבר. העם המואבי סירב להושיט יד לעזרת הפליטים שיצאו מעבדות, ואף ניסה להחלישם.
כך גם, ספר במדבר מתאר מפגש מיני מזיק בעל השפעה הרסנית, בין העם לבנות מואב:
וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (במדבר כה, א-ב).
מקור אחרון לשנאת המואבים, הוא המקור הקדום ביותר והמזעזע מכולם: מואב הוא העם שנוצר מאב. שמו של העם מתעד את גילוי העריות במערה, שיזמו בנות לוט בעוד אביהם מוטל שיכור בבריחתם מסדום (בראשית יט, ל-לח).
מצוקה ומיניות אסורה, רוע מתעלל וחוסר מוסר בסיסי, כל אלו מלווים את הופעות מואב במקרא. בנוסף להסברים העולים ב"מודע" המקראי, אפשר להציע הסבר נוסף, אחר:תודה לתמי אלמליח חברתי, שהאירה את עיני לכך. מואב וישראל חולקים קרבה משפחתית וגיאוגרפית, הם בני דודים ועמים שכנים.ראו במפה: https://share.google/QYMwjIhz5E8Wf1whP. זיגמונד פרויד התייחס לגבולות מאיימים וקונפליקטים בין קבוצות ותרבויות קרובות, וקרא לכך "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" (Narcissism of Small Differences). קהילות דומות מאוד, החולקות טריטוריות שכנות, שפה או מנהגים קרובים – נוטות לגלות עוינות, בוז ותוקפנות זו כלפי זו. כדי לגבש זהות עצמית מובחנת, קבוצות אנושיות זקוקות להבדלים. ולפיכך, דמיון או קירבה של ה"אחר" – עלולים לאיים על ייחודיות הקבוצה, ולהעלות בה צורך להדגשת ההבדלים.
שלל סיבות אפוא לשנאת המואבים, בעבר בהווה ובעתיד, במודע ובתת-מודע. וכך, כעס ואיבה מחלחלים במשך הדורות, מבססים ניכור ביחסים בין בני ישראל לעם המואבי, ובייחוד לנשותיו.
האם שונאים את רות המואביה?
והנה במגילה – אישה מואביה. כפי שמתאר אותה הנער לבועז:
נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב (רות ב, ו).
בין אם נראתה שונה (בבגדים זרים? במבטא אחר?) ולכן בועז שאל אודותיה, ובין אם בועז הופתע ממוצאה הבעייתי – חשיפת זהותה של רות אינה מרתיעה את בועז והוא ניגש אליה. מדוע?
רות בעצמה שואלת על כך:
מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נׇכְרִיָּה?! (רות ב, י).
לאור הבנת מוצאה – נחשף לקוראים המטען הכואב בשאלתה: אנוכי נכריה. לא מוכרת. שנואה ואסורה. קרבת המצלול בעברית, בין נכרי לבין מוכר, נרמזת בתמיהתה מדוע להכיר את הנכרי.
איזה יחס מקבלת רות במגילה?
זרותה האסורה מהדהדת בפסוקים, ע"י המספר ובפי הדמויות:
וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה… וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה… נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה…ראו רות א, כ"ב; ב, ב; ב, ו; ב, כ"א; ד, ה; ד, י.
המגילה אינה מתעלמת ממוצאה, והכינוי "מּוֹאֲבִיָּה" שב ועולה. אולם, כל המאפיינים שראינו בתיאורי השנאה למואב – מצטיירים במגילה באור אחר:
הזיכרון ההיסטורי של אכזריות מואב, "אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", מתהפך: רות מכלכלת את נעמי, ובועז מאפשר לה בנדיבות אוכל ושתיה. אמנם בעבר, העם המואבי סירב לסייע, אך בסיפור המגילה – רות המואביה מקיימת קשרי גומלין של נתינה וקבלה. זיכרון העבר טעון כעס על המואבים שמנעו לחם ומים, אך במגילה רות מלקטת שיבולים ומעניקה אותם. מקום האוכל במערכת היחסים בין העמים – משתנה. הקמצנות מומרת לחסד.
גם המיניות, שנקשרה במואב בסיפורי המקרא כמאפיין בעייתי – מתהפכת במגילת רות למרחב של עדינות. חיבור האהבה הלילי יכול היה להתפתח או להתפרש כמסוכן ופרוץ, אך הוא נשמר כנקי, זהיר ומכבד. בחצות הלילה, אישה מואביה מגלה מרגלותיו של גבר במיטה, ועולה ציפייה לדפוס מיני מוכר. אולם העלילה מתפתחת אחרת, ומתגלה במגילה אפשרות שונה.
שאלת המוצא הטעון, הופכת למורכבת. שוב ושוב נקראת רות – “הַמּוֹאֲבִיָּה”, אך ככל שהעלילה מתקדמת – אישיותה, קשריה וסיפור חייה מפציעים מבעד לכינוי, ומשמעותו מתרוקנת מנימת הדחייה. לא המוצא הוא שמגדיר את רות, אלא מעשיה. לא עבר קולקטיבי, אלא בחירה אישית.
אז למה להכיר את הנכריה ממואב?
בועז עונה במגילה על שאלתה של רות:
הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (רות ב, יא).
בתשובתו בועז בעצם אומר לה, שהיא לא מזכירה את גילוי העריות המסופר על מואב בספר בראשית, אלא דווקא את דמותו של אברהם בספר זה. אבי האומה נענה לקריאת לך לך, וגם את כמותו, אומר לה בועז, עזבת את מולדתך. הלכת והתמסרת.
כך גם, במפגש הלילי בגורן, רגע גורלי שהיה עלול להסתיים בפגיעה מינית או בהוצאת שם רע מבחינה מינית. גם ברגעים אלו דברי בועז מרגיעים: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (רות ג, יא). אל מול תחושת רכילות החברה שאופפת את החזרה על הכינוי: מּוֹאֲבִיָּה… מּוֹאֲבִיָּהרות א, כ"ב; ב, ב; ב, ו. – אל מול זה בועז לוחש לה בלילה: מה שמדברים עלייך –זה שאת אשת חיל. כולם יודעים.
"אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט…" מה מגלה המגילה?
מגילת רות יכולה להיקרא כסיפור אהבה יפה, שמסעותיו הנפשיים נעים בין בדידות לחיבור, בין כאב לתקווה. נופים חקלאיים של שדות ושיבולים כרקע סמלי למעברים בין רעב ומוות לחיים וצמיחה. אולם החיבור בין אדם לאדמה, בין זרע שנובט להפריה והתחדשות, טומן בחובו אמירות נוספות. האם מגילת רות מבקשת לומר שכל זר יכול להפוך לחלק מהחברה, או שהיא מציבה רף גבוה של נאמנות, שרק מעטים יכולים לעמוד בו?
דומה כי המגילה אינה מתארת עולם מדומיין ללא לאומים וללא הבחנה בין דת גזע ומין. מוצאה המואבי של רות לא נשכח או הושתק. רות היא מואביה, אך דמותה נעה ומתפתחת מהיותה בשוליים החברתיים ועד להתקבלותה. דרך הישרדותה הפיזית ועד להערכתה ונישואיה. בסיום המגילה, מתברר שהיא הפכה לאם שושלת דוד. מדוע כך נחתמת המגילה?
מפתיחת המגילה בימי השופטים, ועד לחתימתה במלך ישראל
כשלומדים עם התלמידים את סיפורי שאול ודוד – בולט ריבוי הפעמים בהן דוד עולה על במת ההיסטוריה: משיחתו ע"י שמואל בבית לחם (שמ"א טז), הגעתו לנגן לפני שאול (שם, שם), וסיפור נצחונו על גלית הפלישתי (שמ"א יז). אף שדוד הוצג הן בפני הקוראים והן בפני שאול המלך, בכל זאת שאול שואל עליו שוב ושוב: "בֶּן-מִי-זֶה הַנַּעַר", "בֶּן-מִי-זֶה הָעָלֶם", "בֶּן-מִי אַתָּה הַנָּעַר" (שם שם, נה – נח). בכל ההזדמנויות בהן הוצג דוד – לא הוצגה שושלתו. זאת, בשונה למשל מהצגת שאול (שמ"א ט, א). גם לגבי דוד עצמו, ניתן לראות את שושלתו בפתיחת הברית החדשה, המזכירה מפורשות את רות סבתו.הבשורה ע"פ מתי, א, 6-5. בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים – מוצאה המואבי של שושלת המלוכה נעדר. רק סיפור הסתתרותו של דוד אצל מלך מואב (שמ"א כב) – אולי רומז לו, ומגילת רות – מגלה אותו מפורשות. מדוע בהצגת דוד בסיפוריו נעדר מוצאו המואבי?
ייתכן שסבתא רבה מואביה, זה לא "א שיינע ייחוס". אם כך, מדוע מגילת רות מבליטה אותו? האם מטרת המגילה היא לתאר את שושלת דוד? או אולי שושלת דוד היא אישור מלכותי לתפיסה שניתן לקבל נערה מואביה? האם שמועת המוצא המואבי מסתובבת בעם, והמגילה היא דרך התגוננות מולה? או אולי המגילה רוצה לטעון אמירה מהותית בעד קבלת השונה ומתן הזדמנות גם לנכרי השנוא מכולם, ולכן מספרת שאפילו המלך יצא משושלת זו? לא נכריע בין גוונים אלו, אבל נציע לפתוח שאלות אלו בכיתה, וללמוד את המגילה לא רק כסיפור אהבה בגורן, אלא גם ובעיקר כעיסוק בשאלת היחס לזר.
"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים…" – היה היה פעם, בתקופת השופטים. האמנם התרחש הסיפור בימי השופטים? או שאולי כפי שהציעו תפיסות במחקר, ערש הולדתה של המגילה בפולמוס הנשים הנכריות בשיבת ציון?
האם המגילה אומרת "אני שייכת צורנית ותוכנית לתקופת הכאוס הקשה בסוף שופטים, אבל אציע לכם סיפור על יקום מקביל, שמאפיינו אינם גניבה ורצח אלא עזרה וחסד".ראו בשירו של יצחק שלו על מגילת רות: "וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ, וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו, וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם. וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו וְאֶל שְׂדֵה הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד…"
או שהמגילה אומרת "אני מבינה את הדיון על נישואי תערובת והתבוללות, אבל תקשיבו לסיפור שלי על רות, ותזכרו מי יצא ממנה. חכו עם פירוק המשפחות בגירוש הנשים הנכריות". השאלות הללו אינן רק מחלוקת מחקרית על תיארוך, ולא רק דיון עקרוני בין מסורת לביקורת, אלא שאלה מהותית: איזו אמירה תפיסתית טמונה בינות לנופי השיבולים, מה מגלה המגילה.
נספח – מחשבות ללימוד המגילה בכיתה
