הזמנה להשראה:
בחודש טבת חל יום צום שמקורו המקראי חושף סיפור כואב. זהו הצום היחיד בשנה שחל בתקופת שנת לימודים, ולכן הוא הזדמנות עבורנו לעסוק בתוכן ההיסטורי והעכשווי. מוזמנים ומוזמנות לקרוא להלן על פרק שעוסק במקור הצום, והצעות לשיח בכיתה.
בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ – מה אירע בעבר?
בשנת 588 לפני הספירה, בעשור לחודש העשירי, הטיל נבוכדנאצר מצור על ירושלים. ספר מלכים (מל"ב כה) וספר ירמיהו (פרק לט) – מתארים זאת כך:
וַיְהִי… בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ
בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם….
וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר…. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ"
רעב. מצור. מלחמה. כך מספר המקרא על הימים ההם בזמן הזה.
מתי יוצא היום העשירי בחודש העשירי?
בספירה מקראית, הנפתחת בחודש ניסן שבו יצאו ממצרים, החודש העשירי הוא חודש טבת.
עשירי לעשירי, י' בטבת, השתמר במסורת כיום אבל, ונקבע במעגל השנה כאחד מצומות החורבן.
לצידו, גם י"ז בתמוז ותשעה באב, התקבעו במעגל הצומות עד ימינו, ונזכרים בפסוקי ירמיהו:
"בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (טבת) – וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר
בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי (תמוז) – הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו ל"ט)
"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי (אב) – וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית הַגָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ" (ירמיהו נב, י"ב-י"ג)
שנה וחצי עברו מראשית המצור ועד החורבן הסופי. תקופה של סבל, תהליך של הידרדרות.
מדוע לציין את ראשית המצור על ירושלים?
בפסוקי ירמיהו ובתאריכי הצומות שנקבעו לדורות, נקבעו תאריכי החורבן: פריצת החומות בחודש תמוז, ושריפת הבית והעיר בחודש אב. מדוע לציין גם את תחילת המצור בחודש טבת?
המקרא כואב את רוע גזירת החורבן, ועוסק בה: איך קרה החורבן, ומי אשם בו? האם וכיצד היה ניתן למנוע אותו? מה חלקו של העם, מה מקום מנהיגיו, וכיצד אלוהים איפשר אותו?
חורבן הממלכה הוא אירוע כואב למספר המקראי, והוא משמר אותו לדורות. כביכול אומר לקוראיו: ראשית המצור זו כבר תחילת הסוף, ולכן נזכיר זאת. או אולי להפך, ראשית המצור זה עוד לא הסוף, ונזכיר אותה כי עוד היה ניתן לתקן ולמנוע.
אם החורבן כה כואב – מדוע תיאורו במלכים כה טכני ויבש?
ציון המצור מוביל לרשימה מפורטת של כלי המקדש האבודים. מפסוק י"ג ועד י"ז במל"ב כה, מופיע תיאור של כלים מכלים שונים. מה מעניין פה?
עיון בתיאורי חורבן נוספים במקרא, בדברי הימים, ירמיהו ואיכה, מעלה את עוצמת כאב החורבן. למשל:
"בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" (איכה ב, כ"א)
"דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ, בַּצָּמָא; עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם" (איכה ד', ד')
לעומת תיאורים אלו, המספר המקראי במלכים אינו נוגע בכאב: במקום רגש הוא מתמקד בעובדות. במקום לבכות את גורל האנשים הוא מפרט את גורל הכלים. מדוע?
ייתכן, כי האיפוק אינו בניגוד לכאב אלא דווקא נובע ממנו. לעתים, דווקא ברגעים קשים של טראומה ואובדן – אין מילים. הכאב כה גדול שלא ניתן לפרטו. היצמדות לעובדות נובעת מתוך הקושי, מנסה לתת לו מענה. דווקא מאורעות טראומטייים מובילים פעמים רבות (באופן אינטואיטיבי או כגישה טיפולית מכוונת) – לפירוט טכני, להישענות על זכרון הפרטים, להתמקדות בנתונים.
עשירי לעשירי כיום – מה יכולה להיות משמעותו?
מחשבות והצעות לכיתה:
בניתוח לעיל מוצע לשים דגש דווקא על השיעמום, ודרכו לעניין. לא לעקוף את הנימה המאופקת, אלא לבחון אותה. לא לשווק לכיתה שזהו פרק מלהיב, אלא לשאול מדוע הוא יבש. הכיוון המוצע פה לשאלת השיעמום בהוראה- הוא שעצם האיפוק יכול לסקרן. במקום לשכנע שהפרק סוחף – לשים על השולחן את הפירוט הטכני, ולבחון יחד מה טיבו.
לעתים מבעד לרשימות מקראיות מסתתרות דרמות: חיים ומוות ברשימות יוחסין, טראומה ועיבודה ברשימת המקדש, וכדומה. הרשימה עצמה היא לעתים פתח להבנת סערה נפשית. הצצה לדרמה כואבת. עצם השעמום במקרה הזה – יש בו משהו תמוה, עמוק ומעניין.
שאלת דריכה:
לרוב, הדריכה שואפת להאיר את הפסוק המעניין בפרק, השיא הדרמטי, וממנו לדרוך.
פה הצענו דריכה מכיוון הפוך: לא מתוך העניין, אלא מתוך השיעמום, שעשוי לייצר עניין.
***
מה עלה בגורלם של עשרת השבטים?
תיאור החורבן במקרא מוביל למחשבות על פילוג: גורמיו, כאביו, השלכותיו. המבט המקראי עוקב בדאגה אחר ניצני הפירוד, מלווה את פילוג הממלכה, ומבכה את המעבר מחורבן ישראל לחורבן יהודה. גלות עשרת השבטים היתה אפוא שלב ראשון ועצוב בחורבן הסופי. דומה, שזו פרשה היסטורית שנותרה ללא מענה. סיפור נורא שעבר בשקט. האם היגלו את כולם? מה אירע בגורלם?
כבר בגמרא מופיעות דעות שונות בדאגה לגורלם של עשרת השבטים. במסכת מגילה (דף יד:) מובעת הדעה שירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארצם. לעומת זאת, במסכת סנהדרין (דף קי:) מובעת המחשבה שהם טרם חזרו, ואף לעולם לא יחזרו. והמחלוקת נותרת בעינה.
גם מבחינת מיקום הגלות יש ריבוי השערות והעדר הסכמה. במקום אחר במסכת סנהדרין (דף צד:) נאמר: "להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי".
גם בימינו, יש השערות רבות על קהילות שמזהות עצמם כצאצאי עשרת השבטים: יהודי אפגניסטן ויהודי בוכרה, קהילת ביתא ישראל, ועוד.
במרחב המעורפל של היסטוריית המקרא – התייחסות לחורבן בהוראה, אינה שואפת לתשובה סופית לכל שאלה, אלא מציעה לעורר את הסקרנות ולהזמין למידה מן העבר לעבר ההווה והעתיד. רגע של סולידריות עם גורל העם, חשיבה רפלקטיבית וניסיון לתקווה. על מה אירע החורבן בעבר, וכיצד לחזק את העם כיום? מה ניתן ללמוד מתגובות שונות לאובדן? מה התרחש בעשירי לעשירי, ומה משמעותו.
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים–רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ" כך מתאר ירמיהו את בכי האם על גורל הבנים, ומציע תקווה: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה… וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ… וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, י"ד-ט"ו). בעשירי לעשירי – נוכל להפנות מבט לשאלות החורבן, ראשית המצור על ירושלים והיעלמות עשרת השבטים. נציע מבט סולידרי ונשמיע צעקה חשובה על העבר והווה: את אחינו ואחיותנו אנו מבקשים.
