הזמנה להשראה:
בסוף החודש (כ”ט חשוון, השנה יצויין ביום חמישי ה – 28.11.24) יחול חג הסיגד. מועד עתיק שהגיע מהמסורת האתיופית לחברה הישראלית. חג שיש בו אוצרות רוח של געגוע וסבלנות, מסע ומסירות. מועד של ברית והתחדשות. הזדמנות להעלות שאלות של זהות יהודית וחברה ישראלית.
משיבת ציון ועד העליה לירושלים:
בתום ספירת 50 יום מ"אסתרי”, יום הכיפורים, מציינים במסורת ביתא ישראל חג מיוחד: עליה להר גבוה בהובלת מנהיגי הציבור, וכריתת ברית מחודשת. צום וטהרה, התקדשות וכמיהה. חגיגה ציבורית מרגשת, שיש לה שורשים עתיקים. הפרק המקראי ששימש לה מקור השראה – הוא נחמיה ח'. פרטים רבים בסיפור שהתרחש בשיבת ציון – מופיעים במסורת הסיגד: עליה להר, קריאת התורה בציבור, מענה העם המלווה בפריסת ידיים לעבר השמיים, כריעה והשתחוויה, שאיפת החיבור למסורת, ושאלת ההתבדלות מזרע נכר. כל אלו מופיעים הן בסיפור המקראי בשיבת ציון, והן במסורת הטקסית של הסיגד.
להלן מבט קצר על נחמיה ח', ברוח מיזם התנ"ך.
נחמיה ח’ – מסורת או חידוש?
נגלוש במנהרת זמן לנחמיה שר המשקים של מלך פרס, שעלה בעקבות מצוקת אחיו לארץ האבות. שם, מחכים להם אתגרים מבית ומחוץ, קשיים בחומר וברוח. פתאום קם אדם ומחליט שהוא עם, מנסה ללכת. בפרק ח’, עזרא ונחמיה מובילים את העם לעריכת טקס ציבורי, משותף, של קריאת התורה. עם הספר חוגג את הספר, אך דומה כי החגיגה אינה טבעית וקלה, אלא מהולה בסימני שאלה.
במהלך הפרק שזורים זה בצד זה מוכר ומפתיע, חדש וישן: ספר תורת משה ותאריך ידוע של חג בחודש השביעי מצד אחד. ומצד שני – לא עשו כן מימות יהושע בן נון, וכל העם בוכים כששומעים. כמו הר סיני, אבל מיקום אחר, תקופה שונה. מתוך הפרק מצטייר חיבור בין דורי: שיבת ציון מתכתבת עם מעמד הר סיני שלפניה, ותעניק השראה למסורת הסיגד לאחריה.
חג הסיגד והחברה הישראלית – בין געגוע למימוש:
גם מסורת הסיגד, שעוצבה בהשראת הפרק בנחמיה, ממזגת בין מסורת לחידוש ביחס למקור ההשראה המקראי. צרכי הקהילה דייקו בכל תקופה את הברית מחדש, וגם העליה לארץ העלתה שאלות האם ואיך לציין כיסופים לירוסלם, אף שכבר הגיעו אליה.
משנות ה80 של המאה ה20 נחגגו בישראל חגיגות הסיגד ב כ"ט חשוון, ובשנת 2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד. מעבר להזדמנות להמשיך את המסורת בקרב נוהגיה – נקבע בכך מועד ציבורי לחברה הישראלית, לעסוק בגעגוע ומסע, ברית ונאמנות. בקהילה היהודית באתיופיה חג הסיגד היה אקט של חיזוק הזהות, טקס של חיבור לקהילה היהודית. בחברה הישראלית, חג הסיגד יכול להיות הזדמנות לדבר על עליות שונות והחברה הנוצרת מחיבורן, על מתח בין יהדות לישראליות, על בריתות בין זהויות.
הצעות לכיתה:
שאלות דריכה:
ניתן לסקרן לעלילת הפרק, דרך שאלות כגון:
* "אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ! כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם". למה מנהיגי העם משכנעים את הציבור לא לבכות?
* "כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם", בתחילת הטקס, "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" – בסיומו.
איך ולמה עברו מהבכי לשמחה? מה עורר את הדמעות ומה עודד את הנפשות?
* האם הטקס משמר מסורת מוכרת, או יוצר רפורמה מחדשת?
סימון בפסוקים:
ניתן לאתר עם התלמידים את הבכי והשמחה,
או למצוא היבטים של מסורת וחידוש בתיאור הפסוקים.
הזמנה לשיחה:
ניתן להזמין מי שחוו חגיגות סיגד לשתף בכיתה.
ניתן ליצור אווירה טקסית וחגיגית, עם צלילים, טעמים וסיפורים.
ניתן לייצר שיח מקרב על מסורות וחידושים, לבחון יחד את המתח בין עתיק לעדכני בחיינו כיום: מה מקום השילוב בין מסורת לחידוש? בזהותם, בביתם, בחברה.
ניתן לחקור בשורשי המשפחה על עליות וכאבי הגעה, או כמיהה והגשמה בחזון המדינה.
בשנה הזו, אולי גם כדאי בזהירות לתת מקום לשתף תחושות ביחס לכוחות הנדרשים למסע, מקורות הגעגוע ומאגרי המסירות.
***
ממסורת טקסית שהגיעה מתקופת נחמיה דרך קהילת ביתא ישראל – ניתן לקחת לכיתות פרספקטיבה רחבה של אתגר ותקווה. ללמוד יחד פרק מעניין במקרא, שמהדהד גם חג מעורר השראה בלוח השנה.
