מבעד לסיפורי המקרא נחשפים סוגים שונים של טבע: נופים עתיקים, קשרים בין אדם לאדמה, חוקי מוסר ביחס לתבואה ולעץ. לכבוד ט"ו בשבט – נביט על אחד מתיאורי הטבע המעניינים במקרא, אשר טמון כהערת אגב בסיפור ישראל במצרים.
בתיאור מכת הברד, כמו בתיאור המכות האחרות הניחתות על מצרים, מתקבל מבט-על כוללני על ממדי המכה והיקף ההרס בה:
וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם
אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵֽאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה
וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד
וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר (שמות ט', כ"ה).
אלא שבתוך התיאור המקיף, עדשת המצלמה של הסיפור מתעכבת על תמונה מיניאטורית אחת ומתמקדת בצמחייה שנפגעה:
וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה
כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל.
וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ
כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה (שם, שם, כ"א-כ"ב)
פִּשְׁתָּ֥ה ושְּׂעֹרָ֖ה מוזכרות במקרא מספר פעמים.ראו לדוגמה: ויקרא י"ג, מ"ז- מ"ח; יהושע ב', ו'; ישעיה מ"ב, ג' וגם דברים ח', ח'; ישעיה כ"ח, כ"ה; יואל א' י"א; איוב ל"א, מ'. ה"פִּשְׁתָּ֥ה" היא צמח ממנו היו מכינים אריגים לאחר תהליך של ייבוש ועיבוד, והיא שימשה להכנת בדים, עד שהוחלפה בידי הכותנה.רונית גדיש, פרשת וארא- כי השעורה אביב והפשתה גבעול, האקדמיה ללשון עברית, 2016 ה"שְּׂעֹרָ֖ה" היא אחד מצמחי הדגן.
שני הגידולים הללו – "הַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה" נפגעו, "נֻכּ֑וּ" במכת הברד, אלא שבניגוד אליהן, "הַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ", לא נפגעו במכת הברד.
מדוע יש הבדל בין הגידולים? ומדוע חשוב לפרטו?
תיאור הברד והשלכותיו מעיד על התבוננות בצמחי הטבע ועל ידע בוטני מדויק: השעורה נפגעה במכה כי היא "אָבִ֔יב" – אין המדובר כאן על עונת השנה, אלא אביב הוא השלב בו כבר יש גרעינים של השעורה שהקדימה להבשיל, או שנמצאת במצב של הבשלה לפני החיטה והכוסמת. גם הפשתה הוכתה, כיוון שהיתה "גִּבְעֹֽל". בשונה מן המשמעות של המילה בימינו, הפרשנים מציעים כי המילה "גבעול" מצביעה על פרי,ראו: שם. כלומר הפשתה הייתה בשלב שיש לה פרי.
אם כך, הפשתה והשעורה נפגעו במכת הברד כי היו במצב של הבשלה. אולם לעומת הפשתה והשעורה -"הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת" לא ניזוקו במכת הברד "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה". "אָפִיל" פירושו מאחר להבשיל, ומכאן – שהחיטה והכוסמת לא נפגעו כי עוד לא היו להן פירות, ועוד לא הבשילו.
מדוע המספר מתעכב על פרטי מידע שנראים לכאורה מיותרים? או בלשון הרמב"ן שמעלה תמיהה:
סִפֵּר הַכָּתוּב מָה שֶׁאֵרַע וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה נִכְנְסוּ שְׁנֵי הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה?!ראו: פירוש הרמב"ן על התורה, שמות ט', ל"א.
כדי להשיב על כך נצא למסע קצר בין תרבויות:
מהמיתולוגיה היוונית ועד לתלמוד הבבלי.
סופוקלס, במחזה היווני העתיק "אנטיגונה" מביא שני משלים – משל האילן ומשל הספינה, המובאים כאן בתרגום ט. כרמי:
בגאות מי הנהר,
אילן השח לזרם – מציל קטֹן – עליו.
אבל הגזע הנחוש – נסחף
משורש עד אמיר.
כדין יורדי-ימים:
אם המפרש מתוח, עיקש גם בסופה,
נחשול יגרוף אותך אל תחתיות,
ותם מסעך.
שני משלים אלו, משל האילן ומשל הספינה, נועדו להמחיש את ערכה של הגמישות הפיזית כמטאפורה לערכן של ההקשבה, המתינות, הנכונות לוויתור, היכולת להסתגל ולזרום עם מצבי משבר והיכולת להיות פתוח ללמוד מחכמתם של אחרים.
אם נחזור לתיאור מכת הברד הצפויה באמצעות תיאור הפשתה, השעורה, החיטה והכוסמת, הרי ששילובה בתוך דברי משה לפרעה מתבהר: לא רק עדות על מצב הטבע במצרים, אלא העברת רעיון סמלי ממהות הטבע ללב האדם. המשבר פוגע במי שחושב שסיים את עבודת הפריון וההבשלה, ולפיכך הוא כרגע בשל ולא ישתנה עוד. לעומתו, מי שמחזיק בעמדה של פתיחות ולמידה, ונמצא בשלב תודעתי של התפתחות שטרם הגיעה להבשלה סופית – יש בו את הגמישות החזקה.
פירוש 'הכתב והקבלה' על הפסוק בספר שמות, מדגיש את החיבור בין מידת ההבשלה לכח הגמישות:
יַעַן שֶׁהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעוֹרָה… הֵם לְבַד הֻכּוּ, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת שֶׁהֵם רַכּוֹת עֲדַיִן וְהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד נֶגֶד הַקָּשֶׁה…כך גם פירוש יש"ר על התורה: "אפילת הנה, מאוחרות ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני הקשה… שהאפילות לא נתקלקלו לגמרי וחזרו והצמיחו".
משה מבקש ללמד את פרעה מסר דרך הסיפור הבוטני: אם תתעקש על החוזק הנוקשה, אתה עלול להביא כליה על צבא מצרים. אם לא תשלח את העם ותשנה את עמדותיך הנחרצות – הטבע מסמל לך את העלול לקרות!
מסר חשוב זה מסתכם יפה באגדה התלמודית, שנפתחת ומסתיימת במילים:
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז (בבלי תענית, כ, א' – ב').
