לקראת ימי הזיכרון, והמעבר לחגיגות העצמאות – מוצע להלן לימוד קצר על התקווה, שמדינת ישראל חרתה על דגלה כהמנון, כנחמה ושאיפה. לימוד שבוחן מהו מקורה המקראי של התקווה, מהן משמעויותיה, ומה מקומה עבורנו כיום.
מה פשר התקווה במקרא?
בין חומר לרוח: קו דק של סיכוי
למילה תקווה במקרא יש שלושה פירושים: תקווה כשם פרטי מופיעה פעמיים (מל"ב כב, י"ד; עזרא י, ט"ו). תקווה מלשון קו, חוט, מופיעה בסיפור שנרחיב להלן, והרבה פעמים המילה תקווה מופיעה במובן המוכר לנו כיום – תוחלת וסיכוי.
שני המופעים הראשונים של 'תקווה' במקרא, הם בסיפור רחב הזונה. המרגלים מנחים את רחב לקשור בחלון אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי (יהושע ב, י"ח), כדי לזהות את ביתה ולהציל את משפחתה. לכאורה, המילה תקווה בסיפור רחב אינה קשורה למושג המוכר לנו במובן הפילוסופי-פסיכולוגי. חוט התקווה משמעו פה במובן הריאלי, הממשי: חוט, קו. המרגלים מבקשים לסמן את הבית בחוט שני, קו אדום זוהר, כך שבתוך המערכה ביריחו – יוכלו לזהותו.
אולם בספרות, מילים נושאות איתן תחושות ומשמעות גם מעבר לצורך הפרקטי בעלילת הסיפור. בפשט הסיפור, תקווה היא חוט בולט. אך מבעד לפשט – תקווה היא סיכוי, ולעלילה הפיזית נוסף מטען רגשי.
שהרי, ניתן לדלג בפסוקים על המילה 'תקווה' ולהשאיר רק 'חוט', באופן שאין חוסר בהבנת העלילה. הבחירה לכפול את המילה חוט בצירוף תִּקְוַת חוּט – מחזקת את ההצעה שהמילה תקווה נוסכת בסיפור גם משמעות מעודדת של אחרית ותוחלת. בתיבת התהודה המקראית – חוט התקווה הוא לא רק קו בולט, אלא רומז גם לביטחון בעתיד ורצון לטוב.
נרחיב את המבט על היקרויות המילה תקווה לאורך המקרא. רוב הופעותיה הן במובן המוכר לנו כיום, במשמעות פילוסופית פסיכולוגית של מחשבה עתידית חיובית. למשל, בשיא הייאוש בנבואת יחזקאל, מסופרת טענת העם ה"אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃" (יחזקאל לז, י"א). כמו עצמות יבשות, שאין סיכוי לחיים עבורם, כך העם משוכנע כי זמנו עבר. זו הנחה הגיונית: עצמות יבשות לא יחיו, ועם שהתפזר לגלות אבדה תקוותו. אולם חזון העצמות היבשות פונה לייאוש העם, ומוכיח לו כי הרוח תקום, והתקווה תשוב. מעניין שחלקו השני של פרק הנבואה, עוסק באיחוד בין חלקי העם, אולי רומז שהתקווה קשורה במהותה לסיכוי השותפות.
גם נבואת ירמיהו, שנדמה כאילו מילותיה נכתבו לימינו, מנסה להפיח תקווה במילים שאנו מייחלים להתגשמותן בכל רגע: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ… וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ… וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם" (ירמיה לא, ט"ז).
התבוננות במילה תקווה במקרא מאפשרת אפוא לנוע מהמובן הפרקטי, של קו בולט, לעבר המובן המופשט. מבחינה לשונית יש הטוענים כי שורש המילה תקווה, קו"ה, מתכתב עם שפות שמיות נוספות: לשונות עתיקות כאכדית וארמית, וגם מדוברת כיום, הערבית. המילה “قُوَّة” (קֻוַּה), פירושה בערבית כוח, וכמו חוט-התקווה המקראי, שמחבר בין קו חומרי לציפיה נפשית, כך גם בערבית המילה قُوَّة קֻוַּה משמעותה כוח, במובן חומרי או מופשט. קו התקווה מאפשר אפוא במקרא מבט עתידי של סיכוי לתחיה, הוא טווה חיבור בין כאבי עבר לסיכויי עתיד, ובין הפירוש החומרי למשמעות שמבעד לו.
מן המקרא אל המנון המדינה,
ומה משמעות התקווה עבורנו?
בשנת 1878 נפתלי הרץ אימבר החל לחבר את השיר שקרא לו: "תִּקְוָתֵנוּ". לפזמון החוזר, המוכר לנו כיום, אימבר לקח את התיאור הריאלי המיואש בספר יחזקאל: "אָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ", וענה לו בתשובה הפוכה: לא אבדה. גם דורות אחרי יחזקאל, ניתן להבין את מקור הייאוש, אך ניתן גם להשיב לו בתקווה. בפזמון שהפך להמנון המדינה, אימבר בעצם ממשיך את דרכו של הנביא יחזקאל, ומשכנע את העם שיש תקווה. אימבר מתכתב עם חוסר התקווה, וטוען: עוד לא אבדה.
התקווה נשמעת לנו דומה לאופטימיות, אבל היא שונה ממנה: כי אופטימיות זו היכולת "לראות את חצי הכוס המלאה", אבל תקווה רואה נכוחה את הכוס הריקה, ובוחרת למזוג שם את הבחירה לנסות, את האמונה בשינוי. התקווה היא חוט עדין, שמתוך מציאות חסרה – מאפשר מחשבות מחזקות.
דנטה ב"קומדיה האלוהית" מתאר את שערי הגיהנום בעזרת השלט: "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי". כי מי שמצליח לשמר תקווה – עולמו מבורך.
מובאים להלן כמה מקורות מאוחרים מן המקרא, על התקווה. תוכלו לבחור מה כדאי להוסיף ללימוד המקראי, ומה לשאול על המקורות. כמה הצעות לשאלות ללימוד בכיתה או בחברותא:
***
"ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלת לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו.
זה מעשה אופטימי: היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות…"
(דוד גרוסמן)
***
"רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מושגים: אופטימיות ותקווה.
הם נשמעים דומים. אבל לאמיתו של דבר הם שונים מאוד. האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו. התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. כדי להיות אופטימיים, לא צריך אומץ. די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב.
שום יהודי המכיר את תולדות עמו, שפרקים רבים מהן נכתבו בדמעות, אינו יכול להיות אופטימי. אבל שום יהודי, אם הוא יהודי אמיתי, אינו יכול לוותר על תקווה. ומשום כך היהדות היא בשבילי קולה של התקווה בשיחתה של האנושות. והתקווה היא המשנה את מצבו של האדם."
(הרב יונתן זקס)
***
"לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה… ואֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה… "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי… מַה שֶׁאֲנִי מְקַוֶּה אֲנִי עוֹשֶׂה. שֶׁתָּבוֹא יְשׁוּעָתֶךָ…"
(מאמר הקיווי לרמח"ל)
***
מִזֶּה שָׁבוּעוֹת אֲנִי מְדַמֶּמֶת שִׁירִים
אֲנִי קוֹרֵאת לַקּובץ "יָגוֹן"
מוֹחֶקֶת
קוֹרֵאת לוֹ "אוֹקְטוֹבֶּר"
מְשַׁנָּה לְ"שִׁבְעָה"
מַחֲלִיפָה לְ"תְּהוֹם"
מְשַׁנָּה: "תְּהוֹמוֹת"
קוֹרֵאת לוֹ "כִּשְׁאוֹל"
קוֹרֵאת לוֹ "תִּקְוָה"
מוֹרָה לַמַּחְשֵׁב שֶׁיִזְכֹּר
הוּא עוֹנֶה לִי "שׁוֹמֵר אֶת תִּקְוָה"
(איריס אליה כהן)
***
לקראת ימי הזיכרון והעצמאות – ניקח איתנו את התקווה. נאחז בקו העדין, שמאפשר לנסות ולפעול. נחבר בין המקור המקראי, המזכיר את עדינות התקווה מלשון קו, לבין הצורך בתקווה כיום. שיהיו ימים משמעותיים, וחג עצמאות שמח.
