"וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃" – הזמנה להשראה:
שנה חדשה בפתחנו. מה פשר המילה שנה?
באופן מפתיע, עולות 2 תשובות שונות לחלוטין למקור המילה. הרי השורש שנ"ה משמעו כפול:
כך, יוצא שאותו פועל בדיוק מכוון לפעולות הפוכות: לִשְנוֹת ולחזור מחד גיסא; לְשַׁנּוֹת ולגוון מאידך גיסא.
מובן אחד של השורש מציין המשכיות, ומובנו השני של אותו פועל מתאר חידוש.
"שיפה ושונה תהא השנה…" – בתוך הכפילות הלשונית למילה שנה, ומתוך השנים שעוברות עלינו, עולות השאלות: במה נקווה שהשנה תהיה שונה, ובמה נקווה לחזרתיות ושגרה?
במה ננסה להדגיש את החוזר ונשנה, ובמה נשאף למתחדש ומשתנה?
מקור מעניין לעיסוק בשאלות אלו במקרא – הוא מגילת קהלת. במעגל השנה, מגילת קהלת שייכת לחג הסוכות, בו תיקַרֵא המגילה ברחבי הארץ והתפוצות. לכבוד מועד קריאתה של המגילה, ולאור עיסוקה ביחס אל המתחדש והמשתנה – מוצע להלן עיון בשאלת החוזר ונשנה, במגילת קהלת.
מה נשתנה?
לא נשתנה, פוסק קהלת, וטוען: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה. וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). זה לא רק משעמם שאין חדש, אלא גם מייאש. המחזוריות היא סיזיפית, חסרת גיוון וחסרת תוחלת: "כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" (קהלת א, ז).
קהלת מתבונן בטבע: רוח ומים, גורמי השמיים, אולם אין בכך שלווה או התפעלות, כי אם תהיות על משמעות החיים, והכרעה סופית עגומה: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, א).
קהלת מתעמת אם ההצעה ש"יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא" (קהלת א, י), אך מיד הודף ועונה: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (שם). אין חדש בעיני קהלת, וכל המוכר – רע לתפארת.
יציבות או שינוי?
מחזוריות יכולה להעניק ביטחון, לשמש כבסיס איתן להתחדשות. לספק וודאות. על בסיס הקבוע – יש מקום לחידוש וגיוון. חוקרי מוח טוענים שהנאה מתבססת על השילוב בין מוכר למשתנה. אולם, קהלת אינו שותף לתחושת הרווח הנפשי ממחזוריות מוכרת. בפסוקי קהלת, הקבוע הוא נורא, והחידוש אינו קיים. מדוע המחזוריות כה מייאשת בעיני קהלת? מדוע הטבע מוביל אותו להכרעה שהכל סיזיפי, ולתחושה הקיצונית "וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים" (קהלת ב, י"ז)? ייתכן שמצבו הפנימי של הכותב – משפיע על דרך ראייתו, ומסביר את עוצמת ייאושו. אולם מדוע הכניסו ספר כה עגום לתוך הקאנון המקראי?
מגילת הייאוש בספר הספרים
מעבר לייאוש הנוקב, דברי קהלת אינם רק שיתוף רגשי, אלא טענות תפיסתיות שטומנות בחובן קולות מתריסים. קהלת שייך לספרות החכמה, ואכן מספר: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת ב, ט"ז) אך קהלת מטיל ספק בזיקת החכמה אל האושר, ומאיר אותה באור שלילי. למשל: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה – רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת – יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת ב, י"ח). אפילו בתארו את האל – קהלת מתריס, ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כפי שניסחו חז"ל. שהרי, דברי קהלת מטילים על האל אחריות לעינוי האדם: "…עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ…" (קהלת א, י"ג). בשונה מבריאת העולם המתארת שאיפה לסדר יציב, הרי הסדר בקהלת אינו מרגיע אלא מרגיז. בשונה מאמונה באל מיטיב – קהלת מתאר אל המענה את האדם. כדברי רש"י: "קֹהֶלֶת קוֹרֵא תַגַּר וְאוֹמֵר עַל־כָּל־יְצִירַת שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית שֶׁהַכֹּל הֶבֶל שֶׁל הֲבָלִים הוּא".
מדוע להכניס לתנ"ך מגילה שכזו?
קהלת משתף בקול כואב, שניתן להגיב באמפתיה אליו, או אפילו להזדהות עימו. הוא נותן מקום לתסכול וקושי, לכאב של חוסר הסיפוק. מנכיח בבירור שיש ייאוש בעולם. זהו מבט נוקב, אך לעיתים הוא נצרך.
ואולם, קהלת אינו רק מדוכא, אלא שוזר יחד כאב ושמחה, ייאוש ותקווה. מתוך ההכרה בכאב ומתוך קבלה שלו – ניתן לפנות מקום גם לקולות מעודדים יותר, במגילה ובחיים.
המגילה נכנסה לתנ"ך. אבל למה לקרוא אותה בתקופת החגים?
התפיסה כי אין "חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" מנוגדת במהותה למשאלה "שיפה ושונה תהא השנה…". סימני השאלה על יתרון האדם בעמלו, ועל טיב העולם – הם צרימה מהותית לתקוות שנה טובה. "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן"? (קהלת א, ט"ו) מדוע? אמירה מעין זו היא סתירה להזמנה הנוכחת בתקופת אלול והחגים, הקוראת לאדם להאמין בסיכוי, להתאמץ עבור השינוי.
המגילה מערערת תקוות מעין אלו. מגלה את עומק הכאב. מדוע לקרוא דווקא את קהלת בתקופת פתיחת השנה, בחג שבו מצווים "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"? (דברים טז, י"ד)
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" מצווים על ימי הסוכות (שם ט"ו), "וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה?" מערער קהלת (קהלת ב, ב). ניתן לענות תשובות שונות לשאלת מקומה של המגילה בלוח השנה, ברוח התקופה, אחת התשובות מציעה כי אולי נבחרה המגילה דווקא משום הפער הזה. ראו למשל:
ביקשו ישראל לקרוא את ספר קהלת, וזמן חג הסוכות שבו אנשים מצויים במלוא תחושת החיים, השמחה והטוב, הוא הזמן המאפשר להכיל גם את חוויית המודעות למוות מבלי לקרוס; לבחור בחיים למרות הכל.
(גרוסמן ואבלמן "קהלת – סדק של אור" עמ' עב)
בשנים שעוברות עלינו, מעניין לכיתות לפגוש את דברי קהלת. עוצמות הכאב ותהיות על טיב העולם – הם מחשבות שיהיה מקדם ופותח – לבחון יחד.
***
מתוך כפל משמעות מה מקור המילה "שנה", האם השנה נקראת על שם היותה חוזרת ונשנית, או להפך משום היותה משתנה ומפתיעה, מתוך כך הצענו מבט על השינוי והחזרה במגילת קהלת.
שינויים דינאמיים ותנועות עוצמתיות מתוארים בקהלת: חילופי דורות, זרימת נחלים, סיבובי רוחות. אך הארץ לעולם עומדת, ואין חדש תחת השמש. בקריאת קהלת עולה המתח בין השינוי לקיבעון. תפיסת זמן מעגלי לעומת זמן מתקדם ליניארי. אמונה בחידוש אל מול ייאוש.
המילה שנה טומנת בחובה כפילות בין לִשְנוֹת לבין לְשַׁנּוֹת. בתקופה מאוחרת מהמקרא, לפועל לִשְנוֹת נוספה משמעות של לימוד חזרתי: החכמים שנו בתורה, וכך נוצרו המשנה, השינון, ושם התקופה: תנאים (חילופי ת ש בשפות השמיות).
בתקווה חזקה לשינוי השנה, לחזרת החטופים. באיחול לשינון מפרה בלימודים, ולשגרה יציבה ומרגיעה – נברך בשנה טובה. יפה ושונה.
מחשבות לכיתה – רגעי כתיבה לאור הלימוד:
אבחון מצבו של קהלת:
מה מצבו הנפשי של קהלת? מה מייאש אותו עד כדי פתיחת ספרו בהכרזה הנחרצת שהכל הבל? האם ואיך קהלת מנסה להתעודד? נזמין את התלמידים לקריאת פרקי קהלת ומציאת סימנים בפסוקים לטלטלות שעובר קהלת בין הייאוש לתקווה, נאתר סימנים לאבחון מצבו הרגשי, ולאבחון תפיסותיו.
להצטרף לחז"ל בדיון: האם יש מקום לספר קהלת במקרא?
בגמרא מסופר:
"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת! מפני שדבריו סותרין זה את זה.
ומפני מה לא גנזוהו? מפני ש…"
(בבלי שבת, ל ע"ב)
נצטרף לדיון בחז"ל ונשלים את הסוגיה בגמרא: האם ולמה תמליצו לגנוז או לשמור את המגילה?
ניתן להזכיר שכנראה קהלת עצמו לא האמין שדבריו יישמרו, ייקראו ויגיעו לימינו, הרי כתב: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן…" (קהלת א, י"א)
שיחה עם קהלת:
כדאי להזמין את התלמידים לכתוב לקהלת: במה ניתן להזדהות עימו? ובמה לחלוק על דבריו? כדאי להטמיע בכתיבה כמה שיותר ציטוטים מדברי קהלת, ולהגיב להם.
לצרף לשיחה עוד קולות: לאה גולדברג, ויסלבה שימבורסקה – נפגשות עם קהלת:
כמו תלמידי הכיתה שכתבו לקהלת – גם משוררים חשובים תיארו פגישה עימו, או התכתבות עם דבריו. ראו:
לאה גולדברג, שירי סוף הדרך, שיר שני:
אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
פגישה בין ויסלבה לקהלת:
"לפעמים אני חולמת על מצבים שאינם יכולים בשום פנים ואופן להתגשם. אני מדמיינת בחוצפה – לדוגמה – שאזכה בהזדמנות לפטפט עם קהלת, שכתב את הקינה הנוגעת ללב על אודות הבל מאמצי אנוש. אקוד לפניו קידה עמוקה מאד, מכיוון שהוא אחד המשוררים הדגולים ביותר, לכל הפחות בעיניי, ולאחר מכן אלפות את ידו´.
'אין כל חדש תחת השמש´ – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. ושיר שיצרת גם הוא חדש תחת השמש, מכיוון שאיש לא כתבו לפניך. וכל קוראיך גם הם חדשים תחת השמש, שהרי מי שחיו לפניך לא יכולים היו לקרוא את שירך. והברוש הזה תחתיו אתה יושב לא צמח מאז שחר הימים. הוא נוצר באמצעות ברוש אחר הדומה לשלך, אבל איננו זהה לו.
וקהלת, הייתי רוצה גם לשאול אותך מהו הדבר החדש תחת השמש שאתה עובד עליו? תוספת למחשבות שכבר הבעת? או אולי אתה מתפתה עכשיו לסתור חלק מהן? ביצירתך המוקדמת הבעת שמחה – אז מה אם היא חולפת? אולי שירך החדש תחת השמש יהיה על השמחה? כבר רשמת רשימות, יש לך טיוטות? אני לא חושבת שתאמר ´כתבתי הכל, אין לי עוד דבר להוסיף´. אין משורר בעולם שיכול לומר זאת, ופחות מכולם משורר דגול כמוך."
ויסלבה שימבורסקה
משוררת פולניה, מסאית, מתרגמת ספרות צרפתית
כלת פרס נובל לספרות 1996
גם יהודה עמיחי כתב שיר יפה המתכתב עם קהלת, בנושא אחר ממה שעסקנו פה בחידוש ושינוי. בלימוד שיר העיתים בפרק ג – כדאי לצרף גם את עמיחי שחלק על קהלת, באומרו ש "אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לַכֹּל. וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ…" (אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי, 1982)
