תמכו בנו
העם הנבחר באמריקה / ארנולד מ. אייזן

מחקרו החשוב של ארנולד אייזן מבקש לבחון את התמודדותם של הוגים יהודים-אמריקאים עם שאלת נבחרותו של העם היהודי בחברה המדגישה ערכים אוניברסאליים. כמעט שלושים שנה אחרי פרסומו, כותב סטוארט שופמן, עדיין נושא "העם הנבחר באמריקה" תובנות עמוקות עבור הקורא הישראלי.

במבט ראשון, הופעתו כעת בתרגום עברי של ספרו החשוב של ארנולד אייזן, "העם הנבחר באמריקה: מחקר באידיאולוגיה דתית-יהודית", מעוררת תמיהה מסוימת. הספר פורסם באנגלית ב-1983 – פרי עטו של חוקר דתות צעיר העתיד להימנות בשנת 2006, בעקבות קריירה מכובדת באוניברסיטת סטנפורד, לנגיד סמינר הרבנים JTS בניו-יורק.
המהדורה העברית לא רק שאינה כוללת עדכונים, אלא שהופתעתי לקרוא בהקדמת הספר אפילו את המשפטים הבאים, המנוסחים בזמן הווה: "הוגים אלה [הכוונה ליהודים-אמריקאים] גיבשו הגדרה עצמית חדשה לקהילתם באמצעות פירוש מחודש של רעיון הנבחרות היהודית. הבנה עצמית חדשה זו היא המתווה שמוסיף להנחות את דרכה של יהדות ארצות בשנות השמונים של המאה העשרים" (עמ' 18).

אז למה להוציא ספר זה לאור בשנת 2010, וללא שום עידכון? האם דעותיהם של הוגים ומנהיגים יהודים אמריקנים – רובם רבנים מהזרמים הלא-אורתודוקסים – אשר פעלו בין השנים 1980-1930, עדיין רלבנטיות לקורא הישראלי, אם בכלל היו בעבר?

באופן מפתיע, התשובה היא כן, בהחלט. האדישות, ואף הבורות, בישראל כלפי טיבה וגווניה של הקהילה היהודית באמריקה עומדת עד היום בעינה, וכל מאמץ לתקנה הרי הוא מבורך. ספרו של פרופ' אייזן, למרות התיישנותו הבלתי נמנעת, מציע צוהר מאלף לכל המעוניינים להבין את סוד הצלחתם של אחינו ואחיותינו מעבר לים בעיצוב זהות יהודית ייחודית ואפילו – על אף אבחנות פסימיות למיניהן – חיה ותוססת. בחלוף כמעט שלושים שנה מכתיבתו, חיבור זה עדיין גדוש בהארות (ספק נבואות, ספק אירוניות היסטוריות) על אתגריה של הקהילה היהודית העולמית בעידן החמאס, "האנטישמיות החדשה" והאינטרנט.

גיבורי ספרו של אייזן התמודדו עם בעיה בסיסית למדי: כיצד ליישב את הגדרתו העצמית של עם ישראל כעם סגולה עם המציאות החדשה של כור ההיתוך האמריקני, המכנס מהגרים מקצוות תבל ומעניק להם זהות חדשה. הבעיה הוחרפה, מציין אייזן, כאשר נשמעו בשנות השלושים קולות לא-יהודים באמריקה, וביניהם מגורמים מכובדים, שביקרו את היהדות כדת הלוקה בממד האוניברסלי שלה.

"הסוגיה לא הייתה יכולה להיות מבוטאת באופן ברור יותר", קובע המחבר. "זהות אתנית יהודית אינה לגיטימית באמריקה דמוקרטית. באחיזתם באשליית הנבחרות הדורשת זהות כזאת הביאו היהודים את סבלותיהם על עצמם" (67). ב-1934 ניסח זאת הרב הקונסרבטיבי מילטון סטיינברג במשפט שנון: "רק עם של לוליינים יכול לשמור מראית עין של יציבה מאוזנת על מדרך רגל כה בלתי יציב" (59).

גם הקורא עלול לחוש מידה של סחרחורת בניווטו בין עשרות ההוגים המצוטטים בספר, ובמאמציו להבחין בין הניואנסים התיאולוגיים והאידיאולוגיים המאפיינים את התמודדותם עם דילמות הזהות היהודית-אמריקנית. בכל זאת, מתוך העיסה המפורטת והמתוחכמת בולטים כמה רעיונות בעלי משמעות נכבדה.

ראשית כל, מנהיגים והוגים יהודים ידעו להצביע על שותפות אידיאולוגית בסיסית בין שני העמים, היהודי והאמריקאי. מאז ימי מייסדיה הפוריטנים במאה השבע עשרה, "ארצות הברית ראתה את עצמה כנבחרת, ובניסוח מהות הבחירה הדגישה את הישענותה על הסמלים ועל המושגים של המקרא העברי" (94). על יסוד זה, עיצבו רבנים רפורמים תפיסה של נבחרות יהודית אשר הדגישה את השליחות המיוחדת של היהודים: "להפוך כל יהודי לירא שמיים ולהשתית כל חברה יהודית על אידיאלים של טוב וצדק" (109).

הבעיה היא, כאמור, איך לשמר את אותה מיוחדות יהודית על בסיס ערכים דתיים-מוסריים אוניברסליים, וכאשר, במקרה הרפורמי, כבר אין מחויבות להלכה. ההוגה הדתי הדגול מרדכי קפלן, מייסדו של הזרם הרקונסטרוקציוניסטי, פתר את הדילמה בדחותו את רעיון הנבחרות. קפלן חתר לבנות "ציוויליזציה" יהודית חדשה ורציונלית, ללא "על-טבעיות", אשר במרכזה תעמוד, לדבריו, היכולת "לחיות עם תחושת ייעוד בלי לנקוט בהבחנות הפוגעות השונות המשתמעות מתורת הבחירה" (139).

"מפתיע להיווכח," מוסיף אייזן, שמושג ה"ייעוד" ("vocation") של קפלן, "ההגדרה המקורית ביותר לזהות יהודית שהוצעה בדורו", לא נקלט בזמנו בציבור היהודי. כמעט אף אחד "בשורות הרבנות ומחוצה לה לא אימץ אותו, ותנועות אחרות, שלא היו משוכנעות בנבחרות ישראל במובנה המילולי יותר מקפלן, בחרו לשקם את האמונה בה במקום לדחותה" (160). היום, אגב ,אולי שני אחוזים מיהודי אמריקה משתייכים לזרם הרקונסטרוקציוניסטי.

גם האורתודוקסים, כמובן, יכלו להתעלם בנחת מכל הקונפליקטים בעניין הנבחרות. הם "בירכו על הנבחרות בשתיקה, כששאר התנועות הכבירו עליה מלים" (268). הקונסרבטיבים, לעומת זאת, היו בין המכבירים במלים. על מאמציהם לשמר את המסורת ולצמצם עד כמה שאפשר את הפשרות המתבקשות מול המודרנה כותב אייזן:

"הם לא הצליחו לגבש עמדה בנושא הנבחרות שתתאם את מה שהאמינו בו כנכון בעניין הקשר של אלוהים עם עם ישראל ועם שאר העמים, בלי להתיימר יותר מדי ובלי להבטיח פחות מדי. לכודים באמצע, על קרקע לא בטוחה, הגיבו הקונסרבטיבים כפי שאדם נוהג במצבים כאלה – בחוסר החלטיות, בשאילה אקלקטית ובלא מעט התחמקות. ספק אם היו יכולים להשיג הרבה מעבר לכך, לנוכח האילוצים שפעלו במסגרתם. לדו-משמעות היה היגיון משלה, והיא ניצחה. אידיאולוגיה דתית תמלא את התפקיד שתיאולוגיה עקיבה – שגובשה אך לעתים נדירות בידי התנועה – לא הייתה יכולה למלא" (184).

תובנה חשובה זו תקפה גם היום, כמעט שלושה עשורים לאחר כתיבתה, בשעה שהמחבר עצמו עומד בראש התנועה הקונסרבטיבית, ממונה על חוסנה ועל עתידה. בסופו של דבר, כפי שסיכם אייזן ב-1983,"היהודים מיאנו להשליך מעליהם את טענת הנבחרות, אפילו כאשר התגלה שאין היא מתיישבת היטב עם ההקשר של הפלורליזם האמריקני. היהודים הם אלה שלעולם הינם העם הנבחר" (271).

נבחר – גם לטובה וגם לרעה. לאורך הספר, מתמודד אייזן גם עם הממד הטראגי של נבחרותו של העם היהודי לפורענות ולהשמדה. בעקבות השואה, "בחירה בנבחרות, ידעו היהודים היטב, היתה בשביל דודניהם באירופה בחירה במוות, לא בחיים. ועם זאת, היעדר הבחירה בה פירושו במוות הכואב פחות אשר בא עם היעלמות ועם שכחה" (197).

הקורא הישראלי המצוי יראה בציונות את הפתרון האולטימטיבי לכל תסביכי הנבחרות, כמובן, ויתפלא על כן לגלות שהוא כמעט ואינו נידון בספר זה, אלא מוזכר רק בדרך אגב תוך כדי העיסוק בכתביהם של הפילוסוף הוראס קאלן והעיתונאי הציוני בן הלפרן. עם זאת, כדאי לזכור שרעיון הנבחרות בגלגולו הישראלי-ציוני כרוך בלא מעט סתירות ובעיות משלו. לפני שנאמץ לחיקנו הנחות שחוקות לגבי תפקידנו ההיסטורי או עליונותנו הערכית ("הצבא הכי מוסרי בעולם"), כדאי אולי להטות אוזן למלים מתוך מאמר שכתב הרב דניאל סילבר מקליבלנד – בנו של הרב אבא הלל סילבר, מגדולי ציוני ארה"ב – בשנת 1968, ושאותו מצטט המחבר לקראת סוף הספר:

"אם אנחנו רוצים לחשוב בכובד ראש על שאלת הזהות היהודית, עלינו להניח בצד את האגו-טריפ החביב על היהודים, הקושר כל דבר יהודי לקטגוריות של משמעות עילאית ושל מטרה קוסמית. הבה נשים בצד את כל היומרות כאילו אנחנו חיוניים לקדמת האנושות" (250).

במלים אחרות – אולי סוף-סוף תם העידן בו שימשנו אור לגויים. סגולתנו עתה, ייתכן שהיא ההכרה הצנועה שכל עם ועם חייב לדאוג לחשמלאי משלו.

 

השארת תגובה