משבר הקורונה: ממסד דתי מנותק למול מסורתיות פורחת
חוסר הרלוונטיות של הממסד הרבני הרשמי מאפשר את חזרת הקולות המסורתיים לקדמת הבמה. מה שמבדיל ביניהם אינו יחס מקל או מחמיר, אלא האתוס: האם על הרבנות לשרת מגזר או את כלל-ישראל?

בשבועות האחרונים הובל השיח ההלכתי-ציבורי בישראל על ידי דמויות שנחשבות למשניות מבחינת השפעתן הציבורית בזמני שגרה. שתי סוגיות זכו לתשומת לב מיוחדת: השימוש באפליקציית 'זום' בליל הסדר ודיני הטבילה וטהרת המשפחה בתקופת הקורונה. שתיהן התחילו כאנקדוטליות למדי אך תפסו תאוצה במהירות, זכו לחשיפה תקשורתית רחבה, חוללו פולמוסים ערים ועוררו תגובות-נגד חריפות מצד הממסד הדתי. הרבנות הראשית לישראל, כמו גם חברים בולטים במועצת הרבנות, הקדישו מאמצים רבים להלחם באותם פסקים, אך מבלי להציע מענה הלכתי אלטרנטיבי למצוקת הקהל. למעשה, משבר הקורונה הוא שעתם היפה של אותם רבנים שהתריעו עוד קודם לכן על חוסר הרלוונטיות של הרבנות הראשית, על הקיפאון בשיח ההלכתי העכשווי ועל שיח רבני שאינו רואה חלקים רחבים מהציבור היהודי.

פסח ב'זום': על מה הסערה?

על אף הסערה, ההיתר ההלכתי להשתמש באפליקציית 'זום' בליל הסדר, שנכתב על ידי קבוצה קטנה של רבנים ובראשם הרב אליהו אברז'ל, היה שמרני יחסית. הפוסקים לא התיימרו להתיר באופן כללי את השימוש בחשמל ביום טוב, על אף שהזכירו שיש דעה כזו בהלכה. במקום זאת הם המליצו להכין את המכשירים הווירטואליים מבעוד יום ומקדו את ההיתר עבור אנשים שאינם מסוגלים להעביר את ליל סדר בבדידות, בין אם מסיבות טכניות ובין אם מסיבות נפשיות. השולטים בהלכות חשמל ביום טוב אינם יכולים להכחיש שפסק זה עשוי להתיישב יפה לא רק עם דעתם של רבני צפון אפריקה אלא גם עם דעתו המרכזית יותר של הרב אוירבך. סביר להניח שרבים מהרבנים החרדים והדתיים-לאומיים היו מוכנים לכתוב פסק דומה באופן פרטני, לפי הצורך.

אלא שהביקורת עיקרית שהושמעה לא נגעה לתוכן כי אם לצורה. שוב צץ החשש הידוע של המדרון החלקלק, השמור בדרך כלל לשיח עם רבנים בעלי תפיסות ליברליות: האם יהודים דתיים לא יסיקו מתשובה זו ששימוש בחשמל ביום טוב איננו חטא כה חמור? האם הציבור לא יקבע הלכה לדורות ומעתה יבלה את שבתותיו מול נטפליקס? במקום לתת היתר פרטי לנשאלים, פרסמו הרבנים את תשובתם ברחבי הרשת; במקום להדגיש בניסוח התשובה את האיסורים החמורים הכרוכים בשימוש בחשמל בשבת ובחג, הם בחרו להציב במרכז דווקא את מצוקת הבודדים. ועוד הוסיפו חטא על פשע, כאשר הזכירו את דעת הפוסקים המתירים שימוש חשמל ביום טוב, לאחר שהממסד הדתי השקיע מאמצים רבנים כדי לדחוק אותה החוצה ולהשכיחה מהציבור.

אתוס אורתודוקסי ואתוס מסורתי

הפעם לא ניתן להאשים את הרבנים המקלים ברפורמה או בליברליזם יתר, שכן רובם ככולם מנהלים אורח חיים שמרני, ורחוקים מהדיונים הנפיצים על מעמד האישה או היחס ללהט"בים. הפער בינם לבין מתנגדיהם אינו עניין של הקלה או החמרה, תפיסות שמרניות למול תפיסות פרוגרסיביות, אלא אתוס דתי שונה. אתוס זה נוגע לתפקיד הרב בעולם היהודי ולמערכת היחסים שלו עם הציבור. האתוס הדומיננטיי בימינו הוא האתוס האורתודוקסי, זה שנוצר במאה הי"ט באירופה ורואה ברב את זה הממונה על שמירת גדרי ההלכה בעולם פרוץ ומתחלן. תפקידו של הרב הוא להעמיד גדר כדי להביע את הקול האבסולוטי של ההלכה, גם אם קול זה איננו נשמע מחוץ לד' אמותיה של קהילתו. הרב והקהילה, הרב והמגזר – חד הם. שכן ברגע שהרב הגדיר את הגבולות, אלו נמצאים בפנים ואילו אחרים נמצאים בחוץ. את ה'מתנדנדים' יש להכניס פנימה או להוקיע החוצה.

ברגע שאתוס זה שולט על השיח הדתי, המדרון החלקלק הוא איום אמיתי, אך גם תעודת עניות איומה לאותם קהילות ומגזרים. אם הדתיות היא מגזרית ותו לא, סממן חברתי חיצוני בלבד, אזי ברור שהאדם הדתי מנסה לצמצם את מערכת החובות מבלי לפגוע במיקומו החברתי. לעומת זאת, אם החוויה הדתית הבסיסית כוללת אהבת ה' ויראת שמים, אזי ברור שהמבקש היתר איננו מעוניין לעקוף את ההלכה אלא לפתור בעיה נקודתית או סתירה עמוקה בחייו הדתיים. כך, למשל, בתנאים של המשבר הנוכחי, אדם עלול לחוש שישנה סתירה בין שמירת החג כהלכתו לבין שמחת החג או כיבוד אב ואם, ועבורו מעניק פסק הזום מענה נקודתי הולם. שנה לאחר מכן, יוותר אותו אדם על היתר זה בשמחה, שכן מטרתו העיקרית לא היתה לזלזל בשמירת ההלכה אלא להגדיל את שמחת החג.

כאמור, פסק ה'זום' לא יצא תחת ידיה של האורתודוקסיה הליברלית, אלא דווקא מידי רבנים שביקשו לשקם באופן מוצהר אתוס דתי אחר. רבנים אלה בחרו לעצמם את השם "רבני המערב", שמם המסורתי של הרבנים הצפון-אפריקאים מגירוש ספרד ועד הקמת מדינת ישראל, והזכירו בכבוד את עמדת הרבנים הצפון-אפריקאים של הדורות האחרונים, אשר התירו הדלקת חשמל ביום טוב. במילים אחרות, אותם רבנים ביקשו לשקם את האתוס של הרבנות המסורתית שכמעט נעלמה מן העולם. הם בחרו להתעלם מהסוציולוגיה המגזרית כדי לתת מענה לציבור רחב יותר, שמעולם לא אימץ את התנועה הנפשית האורתודוקסית בנוגע להלכה. כוונתי לציבור המסורתי במובנו הרחב, חלקו שומר על קלה כחמורה וחלקו עדיין לא, אך עבור כולו ההלכה מסמלת בעיקר את אהבת המסורת והחיבור לדברי אלוהים חיים.

האתוס המסורתי זר לחלוטין לשתי טענות אורתודוקסיות שהן למעשה אחת. הוא זר לטענה בדבר 'המדרון החלקלק', שכן לדידו השאיפה לשמור הלכה איננה קשורה לסממן מגזרי-חיצוני כזה או אחר אלא ליראת שמים עמוקה. באותה מידה הוא זר לאתוס האורתודוקסי של ההלכה כהקרבה וויתור על תחושות אנושיות או אוניברסליות יסודיות. ההלכה, כמשקפת את הקודש בעולמנו, אמורה להוסיף טוב, חיבור ושמחה, כדברי המשורר בתהילים: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי-לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". לפי האתוס המסורתי קיום הלכה על חשבון כבוד האדם או על חשבון האחווה המשפחתית אינו מצווה אלא עיוות. עבורו, סדר פסח אינו יכול להיות 'כהלכתו' אם אכלנו שיעור מצה כדעת החזון איש אך השארנו אמא זקנה מנותקת ומבודדת בביתה. תפיסות אלו אינן מתקבלות על דעתו של המסורתי מהסיבה הפשוטה שהן סותרות את המסורת שבעל-פה שנמסרה ללא ניתוק מדור לדור.

לא לדתיים בלבד

סוגיה נוספת, נפיצה עוד יותר, התעוררה בשבועות האחרונים וצפויה ללוות אותנו עוד זמן מה. נשים יהודיות רבות נמצאות במצוקה לנוכח מצוות הטבילה. הן אינן יכולות לטבול כי המקוואות במקום מגוריהן נסגרו (כמו למשל בצרפת), כי הן נמצאות בקבוצת סיכון או פשוט כי הן אינן סומכות על הפיקוח של משרד הבריאות על המקוואות. עבור אותן הנשים חיבר הרב חיים אמסלם קונטרס הלכתי, בו הוא מציע להקל בשעת הדחק ולאפשר טבילה באמבטיה ביתית רחבה. תשובתו מבוססת באופן ניכר על פוסקים מעדות המזרח ומצפון-אפריקה שהציעו פתרון דומה בשעת הדחק, עבור קבוצות יהודיות שלא יכלו לקיים את מצוות הטבילה כראוי לה. גם הפעם הצטרף הרב אברז'ל לתשובתו של הרב אמסלם, וארגון רבני המערב מקיים בימים אלה דיון פנימי בנושא.

מבלי להיכנס לעובי הדיון ההלכתי, ברור לכל – כולל לרב אמסלם – שמדובר בפתרון חריג וזמני, השמור למצבי קיצון. ההתקפות הרבות להן זכה הרב אמסלם בשבועות האחרונים, מצד הרבנות הראשית לישראל אך גם מצד סממנים ליברלים הרבה יותר בעולם הדתי-לאומי, חושפות גם הן את הפער באתוס. מבחינת התוקפים, קהל הטובלות אליו הם פונים מצומצם בהרבה מסך הטובלות בישראל. הוא מורכב מנשים דתיות שיהיו מוכנות לטבול כרגיל גם בתנאי סיכון או ימנעו כליל מיחסי אישות בתקופת המשבר. אלא שבישראל טובלות לא מעט נשים נוספות, שלא נוהגות להתייעץ עם רבנים. חלקן טובלות אך ורק כאשר הן מעוניינות להביא ילד לעולם, חלקן טובלות לפרקים, חלקן טובלות באופן קבוע אך לא יהיו מוכנות להקפיד על כללי ההרחקות לתקופה ממושכת. שוב חזרנו לקהל המסורתי, הפעם לשוליים הפחות הלכתיים שלו. האם לנשים אלו, באשר הן שם, לא מגיעה שום התייחסות או ניסיון למענה הלכתי? האם על הרבנים בישראל לפעול לפי העיקרון של הכל או לא-כלום? האם רבנים צריכים להצניע עמדות מקלות שביכולתן לתת מענה נקודתי, גם במחיר הזנחה מוחלטת של עצם העיקרון של טהרת המשפחה בקרב נשים אלו? הרב אמסלם חושב אחרת, ולדעתי עומד מאחוריו אתוס מסורתי ותיק ורחב, גם אם אינו נשמע דיו בעשורים האחרונים.

 

ומה הלאה?

במאמר אחר בבמה זו כתבתי על הצורך ברבנות מסורתית. שם טענתי שהרבנים המסורתיים לא היו בהכרח מקלים או מכילים, אך איש מהם לא ראה את עצמו כרב של מגזר מסוים או כשומר-הסף של ההלכה בלבד. בעיני עצמם הם היו מנהיגים דתיים במלוא מובן המילה ומתוקף תפקידם, ראו צורך להשקיע לא רק בפירוש ההלכה אלא גם באחדות הקהילה, על גווניה ומחלוקותיה. באותו מאמר כתבתי שהרבנות המסורתית כבר עברה מן העולם לאחר שנים של מאמצים ממושכים מצד פלגים יהודים-אידאולוגים להעלים אותה ולחנך מחדש את תלמידיה הסוררים. הפעם, אני שמח להודות שטעיתי. הרבנות המסורתית חיה וקיימת, גם אם עדיין בהיקפים צנועים מאוד.

שעת משבר מערערת תמיד את המוסכמות החברתיות הקודמות. נדמה שהמשבר הנוכחי, משבר הקורונה, אפשר חזרה מבורכת ועוצמתית של הקולות הרבניים המסורתיים לקידמת הבמה. רבנים שקולם הודחק שנים רבות זוכים עתה לעדנה מחודשת, לא בזכות התקשורת אלא דווקא בזכות הקהל, שרואה בהם מענה רציני והולם לבעיות בסיסיות בהווי הדתי. זאת, בעוד הרבנות הראשית והממסד הדתי נראים פחות רלוונטיים מתמיד. על אף שהעתיד אינו גלוי לנו, יש כאן בשורה של רבנות מזן חדש-ישן, מעבר לפסקים הנקודתיים שהתפרסמו עד כה. בשורה זו אינה גוזרת שינוי באורח חיים הדתי אלא שינוי בחינוך הדתי. היא חותרת לעולם יהודי פוסט-מגזרי, בו מתייחסים הרבנים ברצינות לכל חלקי הציבור ונותנים מענה גם לאלו המנהלים אורח חיים הלכתי חלקי.

זו היא הזדמנות לשקם את מערכת היחסים בין הרבנים לציבור. רבנים לא כשומרי הסף אלא כמחנכים ומנהיגים היודעים לתת מענה הולם לבעיות שונות, מבלי להתייחס באופן חשדני לציבור. בעולם זה רבנים אינם צריכים להסתיר דעות הלכתיות כאלו ואחרות, כי הציבור הדתי אינו עסוק בעקיפת הלכה אלא בקיום הלכה מתוך הרמוניה ויראת שמים. בעולם זה, פלגים רחבים של עם ישראל מעוניינים להתייעץ עם רבניהם, כשהם בטוחים שהרב לא יספק להם מענה על פי סולם מוחלט אלא על פי התנועה הנפשית שלהם כאן ועכשיו, מבלי לגרוע אך גם מבלי להוסיף מההלכה. זהו עולם בו הציבור היהודי יודע שמצוות ה' ברה, כי תורת רבניו תמימה, שלמה, ומשיבת נפש השואלים לה. ‍

השארת תגובה