"ההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות" (אלי ויזל)
לעתים נובעת האדישות מאמונה כוזבת: אמונה בגורל, בחטא קדמון שאותו אי אפשר לתקן לעולם. או לחלופין, תודעה של קטנות האדם, לפיה הוא כאבק פורח וכחלום יעוף והישועה נמצאת רק בידיו של האל. על אף הסבל הכרוך בדעות אלו יש בהם גם צד מושך ומנחם, מפני שהן משחררות את האדם מאחריות, מכל תביעה לפעולה ולעשיה. מתוך תפיסה מעוותת זו פונה עם ישראל לאלוהים: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" (ישעיהו נח, ג). הצום התענית והתפילה נתפסים בעיני העם כמעין מנחת כפרה עבור אלוהים. זוהי פעולה מוגדרת ופשוטה שאמורה לשנות את רוע הגזרה. תשובתו של האל בפי ישעיהו נביאו היא ברורה: "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? … הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם!" (שם, פסוקים ה-ז). מטרתה של התשובה אינה לרצות את אלוהים אלא לשנות את האדם. לכן אנו קוראים פסוקים אלו ממש ביום הכיפורים, בהפטרה של תפילת שחרית, כדי להזכיר לנו שלא די בבקשת מחילה מאלוהים אף אם זו כרוכה בצום ובתענית. נדרשת מאיתנו פעולה ממשית של תיקון עצמי וחברתי.
סיבה נוספת לאדישות קשורה בנסיון החיים שלנו. האכזבה והתסכול בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים לתקן ולשנות מובילים אותנו לפתח ציניות ואדישות. כדי למנוע את הכאב אנו מפנים את מבטנו הצידה, מפחדים להתבונן במציאות כמות שהיא. בכך אנו הולכים בעקבותיה של הגר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית, כא,טז). אנו נמנעים מלדעת, מלהבין, מפני שלתחושתינו – ממילא לא נוכל לעזור. כך הולכת ומתפתחת אדישות ובעקבותיה ציניות ובוז לכל התמימים שעדין מאמינים ביכולת להשפיע ולשנות את המציאות.
מטרת התענית והתפילה היא לעורר אותנו מן האדישות. כך כותב הרמב"ם: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן […] אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות" (רמב"ם, הלכות תעניות פרק א, הלכות א-ב). האדישות היא אכזריות, היא מצדיקה את העוול ומונעת את השינוי. בהמשך מסביר הרמב"ם כיצד עשויה התענית לשנות את המצב: "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות. בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר… ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן" (שם, הלכה יז). התענית וההתכנסות הציבורית לתפילה מכוננות אווירה והתארגנות הציבורית המובילות לשינוי. זהו גם תפקידו של השופר – לעורר את האדם והחברה מן האדישות הפושה בה, כמו צפירה או אזעקה: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פ"ג ה"ד)
אחרי שהתעוררנו מן האדישות ומכהות החושים, מן ההשלמה הבלתי מוצדקת עם מציאות של עוול וסבל – עלינו לשוב ולהאמין ביכולת הבחירה, באחריות ובכח שיש לאדם לקבל החלטות, להכריע, להשפיע, לתקן את עצמו ואת החברה בה הוא חי; להאמין ביכולתו של האדם לבחור שלא להכנע ללחץ חברתי, למצוקה חומרית או נפשית, להתגבר ולא להסחף בזרם. האמונה בתשובה היא אמונה ביכולת הבחירה והשינוי של האדם. לא בכדי בחר הרמב"ם למקם את עיסוקו בבחירה החופשית של האדם דווקא בלבן של הלכות תשובה: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו […] אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן […] אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פ"ה, ה"א-ב). המפתח לתשובה הוא ההבנה שהאדם יכול לבחור, יכול לשנות. הדבר נכון לגבי הפרט אך גם לגבי חברה או תרבות שלמה – גם מסורת של דורות רבים יכולה לעבור תמורה, גם תרבות מגובשת עשויה לגלות דינאמיות.
והנה עוד סיבה לאדישות: אדם המלא בנוכחות עצמו, המספיק לעצמו – אדיש לסבלו של הזולת. הבחירה המוסרית הראשונה של האדם היא הבחירה להישיר מבט; להתבונן במציאות ולא להתעלם מתחלואיה. מעמנואל לוינס למדנו כי המוסריות נולדת מהתבוננות בפניו של האחר. ההתעלמות מפניו ומצוקתו של האחר, הסטת המבט – היא אם כל חטאת. "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!" אומרת לנו התורה. המוטיבציה לעשיה מוסרית נולדת רק כאשר אנו מרפים מהאגו שלנו. רק אז נפקחות עיננו ואנו רואים את מצוקתו של הזולת ומתגייסים לעזרתו. "עצם התגלותו של הזולת מערערת אותנו בדלותו הניבטת מפניהם של הגר, האלמנה או היתום […] האתיקה היא האופטיקה הרוחנית" (לוינס, כוליות ואינסוף עמ' 56).
המשנה האחרונה במסכת יומא קובעת את הקביעה המפורסמת כי "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (משנה, יומא, ח,ט). לכאורה, אם לא ריציתי את חבירי – לפחות, עבירות שבין אדם למקום התכפרו לי. גם זה הישג! אולם, הרב עובדיה יוסף הביא בהקשר זה פירוש אחר: "שאם לא פייס את חבירו גם העבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר" (שו"ת יחווה דעת, חלק ה סימן מד). את דברי המשנה יש להבין אפוא ברוחו של ישעיהו הנביא: כל עוד תלויות לו לאדם עבירות שבין אדם לחבירו, לא יתכפרו לו גם עבירות שבין אדם למקום! אך אין זה רק תנאי חיצוני לכפרה, יש קשר פנימי בין שני סוגי החטא: "[…] שאם אינו מפייס את חבירו, שזה נמשך ממדת הגאוה, שאינו רוצה לכוף כאגמון ראשו לבקש מחילה מחבירו, גם עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר וכו'". הגאווה ותחושת המלאות העצמית מונעות מהאדם את חשבון הנפש ואת היכולת להתבונן במציאות. יום הכיפורים מסמן לנו את הדרך, עלינו לשוב לקחת אחריות ולבקש תיקון.
המאמר התפרסם גם בגליון פרשת השבוע 'שבת שלום' לשבת שובה תשע"ט
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
