הימים הללו בישיבה עיצבו אותי. הם נתנו לי כלים — לא רק ללימוד תורה, אלא ללימוד של כל תחום שאני מעוניין להשקיע בו את כוחותיי. הקול הייחודי של הגמרא, המנגינה העתיקה של הלימוד, ממשיכים להדהד בי, מזכירים לי תמיד את העושר האינסופי הטמון במסורת שלנו, ואת הפלא שבלימוד וגילוי מתמיד.

גם כשעזבתי את הדת והעולם שבו גדלתי, המשכתי ללמוד את מקורות היהדות. עזבתי את לימוד הגמרא כיוון שאופייה ההלכתי הפסיק להיות עבורי רלוונטי, אבל התנ"ך, המדרש, הקבלה והחסידות לא הפסיקו לרתק אותי. גם כשהקמתי משפחה אני מקדיש זמן בשבת ללימוד מקורות היהדות עם בנותיי. הלימוד כשלעצמו, ולא רק לימוד התורה, נעשה אצלי לדרך חיים.

בחרתי לתאר כאן כמה מזיכרונותיי הפרטיים ביותר אך ורק כדי להדגיש מאיזה מקום נכתבים הדברים שיבואו בהמשך. רוב רובם של מקורות היהדות הקלאסיים אהובים ומוערכים על ידי מאוד, כמו גם החינוך התורני שספגתי בימי נעוריי. אינני כותב דברים אלו מתוך זלזול חלילה, אלא מהוקרה, כבוד וקשר חי ומתמשך עם העולם הזה ותרבותו עד היום. ערך לימוד התורה הוא אחד מאבני היסוד של היהדות מאז ימי קדם ועד ימינו, והוא בעיניי אחד הערכים החשובים והיפים שהביא העם היהודי לעולם כולו. זאת בצד מתנות יקרות רבות, כגון השבת, ערך החירות ויציאת מצרים, ערבות הדדית, צדק חברתי, מונותיאיזם ועוד. לימוד התורה הוא ערך גדול עבורי.

דווקא בשל כך אני רואה צורך חיוני בימים אלו להעלות את השאלות הבאות:

מהי בעצם "התורה" שעליה מדובר כשעולה בשיח הציבורי "ערך לימוד התורה" כהצדקה לתקצוב לימוד התורה בישיבות החרדיות וכן כסיבה מוצדקת לפגיעה בשוויון ואי גיוס בני הישיבות אף בזמן מלחמה קיומית? האם מדובר בלימוד הטקסט המקראי? האם הכוונה גם לגמרא ולספרות קודש אחרת? האם זה כולל את כתבי הציונות וביאליק, למשל? האם זוהי הגדרה שצריך להבין אותה רק באופן צר כמתייחסת רק ללימוד הטקסטים הקלאסיים של היהדות הדתית בלבד? ואולי בכלל המושג מתייחס לתפיסה רחבה יותר של חינוך, אוריינות והשכלה?

במסע הפתלתל והדחוף הזה אנסה להרים את מסך הבערות מעל העובדות: באילו עולמות תוכן משקיעים בחורי הישיבות את זמנם בפועל, תחת האצטלה של לימוד תורה? האם לימוד התורה, באופן המקובל בישיבות החרדיות, תומך בלומדיו מבחינת פיתוח אישיותם ויכולותיהם? מה קורה כשהלימוד הזה מתנגש חזיתית עם ערכי המוסר הבסיסיים והאוניברסליים ביותר? הכינו את עצמכם. זו עלולה להיות נסיעה מטלטלת.

תלמוד תורה אינו בהכרח לימוד דת

ערך לימוד התורה מושרש עמוק במסורת היהודית. כבר בספר דברים נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז'). פסוקים אלה ואחרים בתנ"ך הפכו לחלק מקריאת שמע היומית והדגישו את חשיבות העיסוק המתמיד בדברי התורה. אבל מה בדיוק כלול באותו דיבור שאותו צריך ללמד ולשנן לילדים? פרקים מסוימים במקרא כגון "שמע ישראל" ועשרת הדיברות? או שזה כולל את כל חמישה חומשי התורה? מדברי המקרא עצמו לא ברור בכלל.

חוקרים מוערכים של תרבות התלמוד וההלכה כמו פרופ' משה הלברטל מסבירים כי המושג "תורה" עבר הרחבה משמעותית לאורך ההיסטוריה היהודית. בספרו "עם הספר" הלברטל מתאר כיצד הפיכת לימוד התורה לאידיאל דתי מרכזי היא אחד החידושים הבולטים של תקופת חז"ל. "בעוד שבתנ"ך עצמו לימוד התורה שימש בעיקר תפקיד דידקטי — להבטיח את המשכיות הזיכרון והמסורת — בתקופת חז"ל הפכה התורה למושא להתבוננות מתמדת, ואידיאל הלמידה נחשב לחובה דתית מרכזית, שווה אם לא עולה על חובות דתיות אחרות כמו קיום מצוות ותפילה".

מנגד, ישנם חוקרים שטוענים כי ערך לימוד התורה תמיד היה רחב יותר ממשמעותו הצרה. הם מצביעים על כך שכבר בתקופת המקרא, המושג "חוכמה" היה קשור ללימוד ולידע באופן כללי. ספר משלי, למשל, מדבר רבות על חשיבות החוכמה והדעת, ללא הגבלה לטקסט מקראי ספציפי. פרופ' ישעיהו ליבוביץ, למשל, טען כי ערך לימוד התורה ביהדות הוא למעשה ביטוי לערך הלימוד וההשכלה באופן כללי. לדבריו, "תלמוד תורה" הוא המקבילה היהודית למושג הכללי של "חינוך". בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", כתב כי "תלמוד תורה אינו רק לימוד טקסטים דתיים, אלא פיתוח היכולת האינטלקטואלית והמוסרית של האדם".

גישה זו מקבלת חיזוק מההיסטוריה היהודית. לאורך הדורות, יהודים הצטיינו לא רק בלימודי קודש, אלא גם במדעים, ברפואה, בפילוסופיה ובתחומי דעת אחרים. דמויות כמו הרמב"ם, שהיה לא רק פוסק הלכה אלא גם רופא ופילוסוף, מדגימות את הקשר ההדוק בין לימוד תורה לבין השכלה כללית.

עם זאת, רוב רובם של זרמי היהדות האורתודוקסית מפרשים את ערך לימוד התורה באופן צר ביותר, ומתמקדים בלימוד טקסטים דתיים בלבד, בעיקר מתקופת המשנה והתלמוד. גישה זו מבוססת על התפיסה שלימוד התורה הוא ערך עליון בפני עצמו, ללא קשר להשלכותיו המעשיות או לתרומתו להשכלה הכללית.

איך זה קרה לנו?

כשאנו מדברים על לימוד תורה בישראל של המאה ה–21, חשוב להבין זאת מתוך פרספקטיבה היסטורית. לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, עבר העם היהודי משבר עמוק. אובדן המרכז הדתי והלאומי הוביל לצורך דחוף בהגדרה מחודשת של הזהות היהודית. בתקופה זו, תקופת חז"ל, החל תהליך של התמקדות בלימוד התורה כערך מרכזי.

חוקר התלמוד החשוב פרופ' שאול ליברמן מתאר כיצד לימוד התורה הפך למעין "מקדש של מילים" שהחליף את המקדש הפיזי. בספרו "יוונית ויוונות בארץ ישראל" ליברמן מצטט את המדרש: "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח', ע"א).

בשיא תקופת חז"ל, במאות השנייה והשלישית לספירה, מספר לומדי התורה היה משמעותי יותר ממה שנטען לעתים. בארץ ישראל, מרכז הכובד של הלימוד באותה עת, ייתכן שהיו בין 10,000 ל–20,000 לומדי תורה מקצועיים, מרוכזים בעיקר בגליל ובטבריה. באותה התקופה בבבל המספרים היו נמוכים יותר, אולי בין 5,000 ל–10,000.

גם במאות הבאות, בתקופת השיא של התלמוד הבבלי, בין המאות ה–3 וה–6 לספירה, נראה כי מספר לומדי התורה במשרה מלאה או כמעט מלאה נע בין 5,000 ל–15,000. זאת מתוך אוכלוסייה יהודית בבבל שהוערכה בכ–800,000 עד 1,200,000 נפש. הערכה זו, אם כי זהירה וגסה, מבוססת על מידע היסטורי חלקי ופרשנות של חוקרים.

באותה תקופה לימוד התורה לא היה בהכרח עיסוק במשרה מלאה כפי שאנו מבינים זאת היום, והתרכז בעיקר סביב כמה ישיבות גדולות כמו סורא ופומבדיתא וכמה ישיבות קטנות. במשך כאלף השנים שלאחר מכן המצב לא השתנה באופן דרמטי, וייתכן אף שמספר הלומדים במשרה מלאה פחת בתקופות מסוימות, עד לעלייה המשמעותית שראינו בעת החדשה.

ההתמקדות בלימוד והתפשטות לימוד התורה בדורות אלו נבעו מכמה גורמים חברתיים ודתיים עמוקים: צורך בשימור המסורת, יצירת זהות חדשה, התמודדות עם הגלות ופיתוח מערכת נורמות הלכתיות. כל אלה הובילו לתפיסה של "תורה לשמה" — לימוד שנתפס כערך בפני עצמו. תפיסה זו באה לידי ביטוי באמרות כמו "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" (מגילה ט"ז, ע"ב). כן, קראתם נכון — לפי חלק מהדעות, לשבת וללמוד חשוב יותר מלהציל חיים.

עם זאת, גם בתקופה זו, לא כל החכמים ראו את הלימוד כמנותק מהחיים המעשיים. רבן גמליאל, למשל, שטען כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב', ב'), הדגיש את החשיבות של שילוב הלימוד עם עיסוק בפרנסה ובענייני העולם הזה. גישות דומות ניתן למצוא באמרות כמו "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (אבות ב', ב') ו"אם אין קמח, אין תורה" (אבות ג', י"ז). הדיון התלמודי בסוגיה זו מעולם לא הוכרע.

שיטת לימוד אחת שהפכה לדת

בשל קוצר היריעה, ניאלץ לבצע דילוג אכזרי של יותר מ–1,000 שנה אל מה שקרה בעולם התורה ב–200 השנים האחרונות, ומשם דילוג נוסף ל–100 השנים האחרונות. לאורך ימי הביניים, מוסד הישיבה כפי שאנו מכירים אותו כיום כמעט שלא היה קיים באירופה. במקום זאת, רוב רובו של לימוד התורה התרחש באופן פרטי או בחבורות קטנות בבתי כנסת או בבתי מדרש מקומיים, שבהם קופת העיירה איפשרה להחזיק צוות של מורים בשכר. מפאת הדוחק הכלכלי, בדרך כלל מדובר היה בזכות שנפלה בידי מעטים.

בשנת 1803, עם הקמת ישיבת וולוז'ין על ידי רבי חיים מוולוז'ין, נולד מודל חדש שעתיד היה לשנות את פני עולם לימוד התורה. וולוז'ין יצרה דגם מהפכני של ישיבה — מוסד של מאות תלמידים שחיים ביחד בעולם סגור, מנותק ממשפחתם ומקום הולדתם, המוקדש כולו ללימוד אינטנסיבי של התלמוד, תוך דגש על חשיבה אנליטית ועצמאות לימודית. מודל זה, שמתואר בצבעוניות בשיריו המוקדמים של ביאליק, כלל את ניתוקו של בחור מהשפעת בית הוריו, הגירה לעיר וולוז'ין, חלוקת יום קפדנית, לימוד בחברותא ומעמד מרכזי לראש הישיבה. השפעתה של וולוז'ין היתה כה עמוקה, עד שכיום, יותר מ–200 שנה אחרי הקמתה, מרבית הישיבות החרדיות עדיין מחקות את הדגם שלה, על יתרונותיו ומגבלותיו.

לפני השואה, כ–30% מיהודי אירופה היו חרדים, אך עולם הישיבות תפס מקום שולי (גם אם מכובד) בחיי היומיום שלהם. לשם המחשה, לפי מחקר עדכני של ד"ר מיכל שאול, שחוקרת את העולם החרדי שלפני השואה, טרום פלישת הנאצים היו לא יותר מכמה אלפים בודדים של תלמידי ישיבות באירופה. שאול מתייחסת רק לישיבות ממוסדות בלבד כדוגמת וולוז'ין, אבל גם אם נמתח את המספרים למספר המקובל בעולם החרדי, נגיע לכל היותר לכיוון ה–15,000.

למרבה ההפתעה, בקרב יהדות המזרח, אף שלא הושפעה כמעט ממוראות השואה, מספר לומדי התורה ערב הקמת המדינה היה מדולדל עוד הרבה יותר. קחו למשל את ישיבת "בית זילכה", פאר הישיבות בבגדד שייסד הרב עבדאללה סומך, או ישיבת "פורת יוסף" שנוסדה בעיר העתיקה בירושלים על ידי הרב יוסף חיים, גדול פוסקי ההלכה מבגדד. טרום הקמת המדינה, ישיבות אלו מנו ביחד רק כמה מאות בודדות של תלמידים. בשאר קהילות המזרח, מוסד הישיבה כמעט ולא היה התקיים באופן משמעותי.

דגם הישיבות החל לגדול בצורה חסרת פרופורציה לחלוטין רק כשפגש את מדינת ישראל — ובעידוד התקציבים המפנקים שלה. ראו, למשל, מה שקרה לישיבת מיר: ערב השואה למדו בישיבה חשובה זו כ–200 תלמידים. היום מונה ישיבה זו בירושלים כ–7,000 תלמידים. דומני שאפילו במחירי המניה של Apple נתקשה לראות גרף צמיחה שכזה.

לפניכם תמונה מדהימה של השינוי הדרמטי בעולם לימוד התורה. לפני השואה, מתוך אוכלוסייה יהודית־חרדית משוערת של כ–3 מיליון איש באירופה, רק כ–15,000 (0.5%) הקדישו את עיקר זמנם באופן מלא ללימוד תורה. כיום, מתוך אוכלוסייה יהודית־חרדית של כ–1.33 מיליון בישראל, ישנם 167,000 לומדי תורה במשרה מלאה, המהווים כ–12.56% מאוכלוסייה זו בישראל.

מדובר בגידול מסחרר של 2,412% בשיעור לומדי התורה בתוך החברה החרדית בתוך 80 שנה. נתונים אלו משקפים לא רק שינוי מספרי, אלא חידוש מוחלט ומהפכה בלתי נתפסת בהרכב החברתי והתרבותי של החברה היהודית בת זמננו.

על איזה בסיס עובדתי, אם כן, מסתמכים מנהיגי החברה החרדית כשהם טוענים חדשות לבקרים שהם אלו ה"ממשיכים את דרך אבותינו"? שום דבר בהיסטוריה של מספר לומדי התורה בעם ישראל לדורותיו לא מתחיל אפילו להתקרב למצב שנוצר בעולם החרדי בימינו. אפילו אם נסכם את סך כל לומדי התורה בעם ישראל במשך כל 2,000 שנות הגלות גם יחד, לא נגיע למספרים של לומדי התורה במדינת ישראל ב–50 השנים האחרונות.

האם החרדים בארה"ב פחות חרדים?

אבל בואו לא נסתפק רק בהשוואה של אירופה לפני השואה לעולם הישיבות בישראל. בואו נשווה בין "תפוחים לתפוחים", בין החרדים בישראל לשתי הקהילות היהודיות החרדיות הגדולות בעולם כיום מחוץ לארץ: ארה"ב ובריטניה.

הערכות שונות מצביעות על כך שערב השואה היו כ–500–1,000 תלמידי ישיבה חרדים בארצות הברית וכ–200–300 באנגליה. כיום מספרים אלה גדלו משמעותית. על פי מחקר של מכון Pew מ–2013, בארה"ב חיים כ–230,000 יהודים חרדים, מתוכם כ–25,000–30,000 תלמידי ישיבה בוגרים ש"תורתם אומנותם". בבריטניה, מפקד האוכלוסין של 2021 רשם כ–67,000 יהודים חרדים, בהם כ–7,000–8,000 תלמידי ישיבה.

משך הלימודים הממוצע בישיבות במדינות אלה הוא בדרך כלל שלוש־חמש שנים לאחר גיל התיכון, ולכן שיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים במדינות אלה עולה מאוד לאחר נישואיהם, ומספרם גבוה בעשרות אחוזים מאשר אחיהם המועסקים בישראל. מכון Pew מצא כי 83% מהגברים החרדים בארה"ב מועסקים. המכון לחקר מדיניות יהודית מצא ב–2018 כי בבריטניה, כ–65% מהגברים החרדים עובדים. בישראל, לעומת זאת, נתוני התעסוקה לגברים חרדים בתחילת השנה עמדו רק על 54.3%. מתוכם, עשרות אחוזים עובדים ברשתות החינוך הענקיות ובמוסדות דת הממומנים גם הם על ידי המדינה. ההבדל זועק לשמים: בעוד שבישראל לפחות מחצית הגברים החרדים אינם משתלבים בשוק העבודה, במדינות אלה רובם המכריע עובד לפרנסתו.

הישיבות החרדיות בתפוצות נוטות "לחקות" את הדגם הישיבתי הישראלי המצליח, והתוכן הנלמד בהן כמעט זהה לזה הנלמד בישראל. אלא שבניגוד לישראל, ארה"ב ובריטניה בדרך כלל אינן מספקות מימון ציבורי ללימודי ישיבה, והתלמידים נסמכים על תשלום ההורים, תרומות פרטיות, תמיכה קהילתית, ולעתים קרובות על עבודה במשרה חלקית כדי לממן את לימודיהם. מציאות כלכלית זו, בשילוב עם הבדלים תרבותיים וציפיות חברתיות, תורמת לשיעורי תעסוקה גבוהים יותר וזמן ממוצע קצר יותר של לימודים במשרה מלאה בהשוואה לעמיתיהם הישראלים.

המסקנה ברורה: מספר לומדי התורה ש"תורתם אומנותם" גדל לממדים מפלצתיים במדינת ישראל בעידוד ישיר של המדינה, אם באמצעות התקציבים הנדיבים מאוד שהיא מעבירה, ואולי, ואפילו בעיקר, בשל חרב האיום בשירות צבאי שמנהיגיהם מנופפים בה מעל ראשם למקרה שיהרהרו אחר התוחלת באופן זה של לימוד בישיבה. איום זה, שזכה לעידוד נמרץ על ידי מנהיגות החברה החרדית, שמעוניינת בשימור כוחה ושליטתה באלפי מוסדות הדת, הוא שהביא לשגשוג ה"נסי" הזה שמתרחש כבר עשרות שנים מתחת לאף של רוב החברה הישראלית, שאף ממשיך לגדול דרמטית, שנה אחר שנה.

האם זו לא הוכחה נוספת לכך שהמצב בישראל הוא עיוות היסטורי ותרבותי, שאינו משקף את "דרך אבותינו" כפי שטוענים מנהיגי הציבור החרדי? לא שמעתי אף אחד שטוען שהעולם החרדי בתפוצות הוא פחות שומר מצוות או חרדי מאחיו שחי בישראל.

אבל מה באמת הם לומדים שם?

יש האומרים שתוכן הלימוד בישיבות הוא זה המגן עלינו, ושבזכותו שורד עם ישראל בביטחון מלא ובהשגחה עליונה. אבל מהי למעשה "התורה" שלומדים שם בישיבות ושבשמה כל כך הרבה נערים מוכנים, לפי הצהרתם, "למות ולא להתגייס?"

כדי להבין כיצד נקבע התוכן שנלמד כיום בישיבות, כדאי להכיר קצת את ההיסטוריה של הישיבה הליטאית. וולוז'ין היתה הישיבה הליטאית הראשונה והיא המודל לישיבות החרדיות בנות ימינו. בשל יוקרתה הרבה באירופה, היא זכתה לקבוע את הקוריקולום של מסכתות התלמוד שנלמדות בישיבות (מתוך כלל מסכתות הש"ס). רשימת המסכתות התלמודיות שנהגו ללמוד בישיבה זו הפכה להיות ה"קאנון" הישיבתי ורוב ראשי הישיבות ממשיכים גם בימינו ללמד את אותן המסכתות שנה אחר שנה.

גם גישת הלימוד של וולוז'ין, המכונה "שיטת בריסק", עיצבה את אופן הלימוד בישיבות החרדיות עד ימינו. היא הדגישה את חשיבות הלימוד האינטנסיבי והמעמיק של התלמוד (בישיבות מסוימות מזרם זה הקדישו לפעמים חודשים רבים ללימוד חמישה דפי תלמוד בלבד), תוך שימת דגש על חשיבה אנליטית ויכולת לימוד עצמאית.

המסכתות שנלמדות בדרך כלל בישיבות הן: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא (שעוסקות בדיני נזיקין, הלוואות וקניין), כתובות (דיני נישואין וגירושין), קידושין (דיני אישות), גיטין (דיני גירושין), יבמות (דיני ייבום וחליצה), שבת ועירובין (דיני שבת), ופסחים (דיני חג הפסח). הבחירה במסכתות אלו אינה מקרית. הן נבחרו בשל הרלוונטיות שלהן לחיי היומיום ולפסיקת הלכה, וכן בשל המורכבות האינטלקטואלית שלהן, המאפשרת פיתוח של מיומנויות חשיבה וניתוח.

בישיבות החרדיות, כאמור, עיקר הלימוד מתמקד בתלמוד הבבלי (גמרא) וכן בלימוד פסיקות ההלכה הנוגעות לחיי היומיום. סדר היום הלימודי בישיבה טיפוסית כולל: 'סדר בוקר': כארבע שעות של לימוד גמרא, 'סדר צהריים': כשלוש שעות נוספות של לימוד גמרא, 'סדר ערב': כשלוש שעות של לימוד נושאים שונים, כולל הלכה ומוסר. רבים מבני הישיבות מעדיפים להקדיש גם את משך הסדר הזה או רובו ללימוד גמרא.

בסך הכל, כל בחור ישיבה ממוצע אמור להקדיש לפחות כתשע שעות ביום ללימוד, רובן המכריע ללימוד גמרא. אם נחשב את זה על פני שנה שלמה, מדובר בכ–3,000 שעות של לימוד, מתוכן כ–2,500 שעות מוקדשות ללימוד גמרא. הכפילו סך זה בממוצע מספר שנות הלימוד בישיבה לכל תלמיד (חמש שנים, לכל הפחות) ותגיעו לתוצאה מדהימה.

בואו ניקח נשימה עמוקה ונתבונן במספרים. בהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל–2023, יש 167,000 תלמידי ישיבות ואברכי כוללים בישראל. אם הם לומדים כתשע שעות לימוד גמרא ביום (יש כמובן בחורי ישיבות שמשקיעים יותר מזה), חמישה ימי לימוד בשבוע (ללא שישי ושבת), 46 שבועות בשנה (ללא חופשות "בין הזמנים"), החשבון יוצא 2,070 שעות לימוד גמרא לאדם בשנה (230 ימים × 9 שעות). כלומר, בסך הכל, מספר שעות לימוד הגמרא הכולל בישיבות בישראל מגיע ל–345.7 מיליון שעות. זה שווה ערך בשעות עבודה לבניית 172 מגדלי בורג' חליפה, או לטיסה הלוך ושוב לכוכב הלכת הרחוק ביותר במערכת השמש 29 פעמים.