התיאולוגית מרי דיילי טענה ש"אם אלוהים הוא זכר, אז הגבר הוא אלוהים" וש"הגבר הוא אלוהים ביחס לאישה". מכאן, שמה שהאל הוא לגבר, הגבר הוא לאישה. כפי שהמחישה זאת ד"ר רונית עיר שי: בחברות מסורתיות שונות גברים מכסים את ראשם אל מול האל מתוך הפגנת כבוד וענווה ואילו נשים מתכסות מול גברים כאקט של הסתרת מיניותן ושמירה על צניעותן.
האמניות המציגות בתערוכה 'גוף הטקסט', שאצרתי יחד עם נורית יעקבס־ינון בתחילת השנה, מייצרות פעולות של התנגדות והיפוכים מורכבים החותרים תחת היררכיות אלה. האמניות – מוסלמיות, יהודיות, נוצריות ודרוזית – מבקרות את התרבויות והמסורות שבתוכן הן חיות ובד בבד מנכסות אותן מחדש בתנאים שלהן. עשייתן האמנותית היא סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת והתרבות, תוך חתירה תחת ההבניות הממשטרות שלהן וניסיון לעצב אותן מחדש.
בשנת 2020 הזמינה אותי יעקבס־ינון לאצור איתה את התערוכה במסגרת הכנס הבינלאומי ע״ש טייגר: 'פמיניזם בדתות האברהמיות', שהתקיים במרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן. הכנס נדחה בעקבות מגיפת הקורנה, והתערוכה עצמה, שנדחתה גם היא, הומרה מתצוגה בחלל האוניברסיטה לתערוכת רשת. אמנם כורח הקורונה הוא שחייב אותנו לעבור לפלטפורמה מקוונת, אך התברר שבכורח השינוי טמונים גם יתרונות. עתה התאפשר לנו להוסיף חומרים שלא יכלו לקבל מקום בתערוכה ממשית: קולן ופניהן של האמניות המשתתפות בתערוכה מונכחים בסרטונים קצרים שבהן האמניות מדברות על יצירתן. באמצעות סרטים אלו, שכונו "וידיאו טקסט", ביקשנו לחשוף מנעדים נוספים של פרשנויות לאמנות שלהן ולחדד קווי דמיון ונקודות שוני בין העבודות, בין היוצרות ובין העולמות השונים שבתוכם הן פועלות.
כך, אחת העבודות החזקות שהוצגה בתערוכה היא עבודת הווידאו של האמנית הפלסטינית יארא קאסם מחג'נה (מילה, 2015). באנימציה הקצרה שיצרה נראות ידיים תופרות בחוט ובמחט עלי כותרת של ורד וחותכות בעזרת להב קטן את החלק הפנימי שלו. ברקע נשמע קול נשימות כבדות. הסאונד מפסיק ברגע החיתוך הברוטלי. השילוב בין עדינות לכאב מכה בצופה. ב'וידיאו טקסט' מתארת האמנית את עמדתה ביחס לעשייה אמנותית מתוך מעורבות חברתית: "אני אישה בת מזל, אישה ערבית מוסלמית והחלטתי ליצור סרטון שעוסק במילת נשים מבלי שעברתי מילה בעצמי". היא מטעימה: "עם הזכות שלי באה האחריות להציג ולהראות… והלוואי שלא הייתי צריכה להשתמש בטראומות שלנו וברגשות הכלואים שלנו על מנת ליצור אמנות".
בתערוכה ביקשנו להאיר היבטים משותפים לאמניות פמיניסטיות היוצרות במרחבים תרבותיים ודתיים שונים. מצאנו שאף שהן פועלות מתוך תרבויות ודתות שונות, הן מתגלות לא פעם כקרובות זו לזו, יותר מאשר נשים וגברים בני אותה דת או תרבות. המחשה לכך היא סדרת הדפסי הרשת 'ורוניקה' (2017) של האמנית הפלסטינית דוריס חכים, המציגה פנים של שלוש נשים: יהודייה, נוצרית ומוסלמית שנרצחו בישראל על ידי גברים – רצח בתוך המשפחה ורצח בשם 'כבוד המשפחה'. בהדפסי הפנים שיצרה חכים משולבים פסוקי המקרא (בעברית), הברית החדשה (ביוונית) והקוראן (בערבית). לכל הפסוקים נושא זהה: אי-שוויון בין המינים הקיים בשלוש הדתות הללו.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
אמניות אחרות עוסקות בתיאולוגיה ומבקשות להאיר צדדים נשיים בייצוגי האלוהות; לנכס ולקרוא מחדש פולחני נשים עתיקים ולתת קול ונראות לדמויות נשים שקיבלו במסורות הפטריארכליות מקום שלילי או שולי. חלקן מאגדות ביצירתן את החברתי עם התיאולוגי, לא פעם באמצעות שילוב בין טקסטים מקודשים להנכחה של הגוף הנשי.
כך, היצירה 'ג'מילה' (2017) של הצלמת הדרוזית אמירה זיאן, מנכיחה את הגוף באמצעות העדרו. זיאן צילמה את ידיה של אמה כשהיא קוראת בספר דרוזי מקודש על רקע שחור אטום, כלומר – כשהגוף עצמו נעדר. ההתרסה הטמונה בעבודה מתחדדת לאור ההדרה הכפולה שחוות נשים דרוזיות ביחס לדת: ברובד הראשון נאסר עליהן לקרוא את הטקסט מתוקף היותה של הדת הדרוזית דת סודית, האוסרת על רוב מאמיניה לגשת אל הקודש פנימה, וברובד השני הן מודרות כנשים מעיסוק בטקסט.
אצל יעל סרלין, היהודייה האורתודוקסית, הטקסט לא נכתב על הגוף ולא על הספר אלא פורץ מתוכו. בעבודת הווידיאו 'קדיש' (2018) נראות עשר נשים שקוראות באופן אישי וחופשי את הקדיש. תפילת הקדיש, שבאופן מסורתי אמירתה מחייבת מניין של עשרה גברים, היא עדות לזיכרון על המת. אצל סרלין נקרא הקדיש על ידי מניין נשים המחזקות ומתקפות זו את זו. בתוך העבודה נוצרת קריאה פרשנית חדשה לטקסט: הוא מצטייר כמכוון פנימה, אל החלק המת בתוך הגוף ולא אל מחוצה לו. לאורך העבודה לא מתבהר על מה מקוננות הנשים הללו. האופן החלקי של הפריימים ובהם הפנים המצולמות מכסה על זהותן הספציפית ומחדד את החידתיות האופפת את העבודה.
גם נחמה גולן מציגה בתערוכה עבודה המשלבת בין הגוף הנשי לטקסט המקודש. 'ספר נשים' (2000) היא אחת העבודות שהפכו לאיקוניות בתחום האמנות היהודית הפמיניסטית. הטקסט שמופיע בעבודה לקוח מתוך ספר ההלכה 'משנה תורה' של הרמב"ם, והוא עוסק בהלכות נישואין ובדיני אישות ומגדיר את הנישואין כ'קניין' חד-צדדי שבו הגבר קונה את האישה. הטקסט מופיע כשקף המתוח על פניה של האמנית, ראשה עטוי שביס לבן ככלה, והשקף מתפקד כמעין הינומה. הדימוי מוכפל כתמונת ראי, שצדה האחד פונה לצופה וצדה האחר לעבר האמנית. פיה של האמנית פעור, והדימוי הנוצר הוא של חנק, כאילו הטקסט חוסם את קולה ואת נשימתה. בפה הפעור בשני צדי העבודה ובהכפלת הידיים היוצרת דימוי ואגינלי במרכז ישנה רמיזה מינית. עבודה זו ממשיכה מסורת של אינספור יצירות פמיניסטיות קלאסיות משנות השבעים ואילך שעוסקות בדימוי האישה ה'כלואה' וכאלו שמציגות דימויים ואגינליים.
הפילוסופית הצרפתית הלן סיקסו אפיינה "כתיבה נשית" ככזו ה"זורקת עצמה בהשתוללות" ואינה נכנעת להיגיון ההגמוני המבחין בין השיח שבעל־פה לטקסט הכתוב. לפי סיקסו, הכתיבה הנשית "מתפרצת", "עפה" ו"גונבת" – תיאורים שהולמים מאוד כמה מן העבודות המוצגות בתערוכה. בניגוד למודלים קונבנציונליים, שמבחינים בין טקסט לידע לא כתוב, הנובע מן הגוף, אמניות אלה משלבות יחד גוף וטקסט, או במונחים של סיקסו: "בשרן דובר אמת". באופן זה הן מציבות את הגוף כמקור של ידע וזיכרון, המחבר בין חוויה פרטית להוויית קיום בתוך קהילה.
אף על פי שעבודתן של האמניות מתקבלת לעתים כחילול קודש, הן אינן דוחות את התרבות שבתוכה הן חיות אלא דווקא מאשרות אותה, תוך ערעור על התכתיבים הפטריארכליים הדכאניים בתוכה אשר מדירים אותן כנשים. הביקורת הנוקבת שלהן מעידה על מחויבותן העמוקה לטקסט, לריטואל ולחוק, ונסמכת על תיאולוגיה רווחת בפמיניזם הדתי, שרואה בתיקון שאותו הן מבקשות מעשה דתי של "תיקון עולם".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
