בשכם ייבחן העם.
שכם – שער הכניסה לארץ ישראל. מאברהם למדתי שארץ ישראל נכבשת ברגליים; אברם אבי החל את מסע הכיבוש ברגליים בעיר שכם (בראשית יב ו). מיעקב למדתי שארץ בכסף נקנית – דונם פה ודונם שם. שנים אחרי אברהם חזר יעקב מגלות ארם ורכש שוב את שכם, בכסף. לאחר אונס דינה שמעון ולוי כובשים את שכם בחרבם ובקשתם.
מעשה אבות, הצלחות הבנים וכשלונם. אלפי שנים אחרי האבות המיתולוגיים, הרגליים והכסף, החרב והרובה, התפילות והבקשות – הארץ היפה והקשה הזו עדיין מהווה זירת חיים וזירת מאבק. הר ברכה והר הקללה צופים על פני יישובי וכפרי השומרון.
לאברהם, יצחק ויעקב היה קושאן על ארץ ישראל, אבל הם לא ניצלו אותו אלא הוציאו את הארנק ושלמו במיטב כספם עבור הזכות הבסיסיות – לחיות על פני כברת אדמה משלהם. אולם גם אם כסף עשוי לקנות את האדמה, הוא לא קונה את בני האדם; יעקב שילם לבני חמור על האדמה אבל שכם בן חמור אנס את דינה בתו. שמעון ולוי החליטו לפתור את הבעיה. בתכסיסים הם עשו להם מלחמה וחיסלו את העיר כולה. חד, חלק ופשוט.
כך גם בלילה הארור הזה. ברצח הנתעב של בחורי החמד הלל ויניב יגל. החיים שנגדעו, המשפחה האצילה שחור נפער בלבה, קהילת 'הר ברכה', ישיבות ההסדר בקרית-שמונה ובגבעת-אולגה ושאר מעגלי הקרובים והחברים. כאב שעולה על גדותיו.
ועם הכאב בא זעם הורס ומכלה. ועם הזעם צצה שוב דילמת שמעון ולוי. והזעם הופך למסע נקם, אש וטרור חסר הבחנה, שמצית עוד מכוניות ובתים; שרוצח עוד אדם בעל משפחה, קהילה, קרובים וחברים. רוחם של שמעון ולוי משוטטת בחווארה.
בשכם ייבחן העם.
חיסול שכם – עובדה. מכאן ואילך מתחילים השיפוט וההערכה. האם שמעון ולוי יהפכו לגיבורים או יגוננו על מעשה החמס?
התורה אינה חד משמעית בהערכת המעשה. בפרשת וישלח יעקב מגנה את בניו מסיבות תועלתניות, אולם זכות המילה האחרונה נשמרה לבניו (בראשית לד ל-לא):
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתּם אֹתִי לְהַבְאִישׁנִי בּיֹשׁב הָאָרֶץ בּכּנַעֲנִי וּבַפּרִזּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשׁמַדְתּי אֲנִי וּבֵיתִי.וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.
בשלב זה חילוקי הדעות המשפחתיים מסתכמים לכאורה בשאלה האם להיות צודק (שמעון ולוי) או חכם (יעקב). הנה השאלה: אם היו אונסים את אחותכם האם היה לכם מספיק אוויר כדי להיות חכמים?
במקרה הזה חששותיו של יעקב התבדו. לא זו בלבד שלא הוכה על ידי יושבי הארץ, אלא רכש לעצמו כח הרתעה ושמר על שכם. כשהעניק את שלל שמעון ולוי ליוסף הצדיק, בנו האהוב, נראה שהודה לטענתם של בניו (בראשית מח כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי."
אולם באחרית ימיו, רגע לפני מותו, אנו מגלים שהוויכוח המשפחתי לא הסתיים ולא הסתכם רק בשיקולי תועלת. בדברי הפרידה של יעקב מבניו הוא ממיר ברכה בקללה (בראשית מט ה-ז):
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
דברים אלה הם אולי התקיפים ביותר שיצאו מפיו של יעקב בכל ימי חייו. בביקורתו המוסרית הוא דוחה את מעשה שמעון ולוי בשאט נפש. מבחינה פרגמטית אולי הסתבר שהם דווקא החכמים, אך מבחינה מוסרית הם טועים באופן מוחלט!
הערכה מוסרית זו לא הפכה לנחלתם של כל שומרי התורה. בעוד הזרם המרכזי בספרות חז"ל הסתייג משפיכות הדמים, כתות לוחמניות בימי הבית השני צידדו בה. סיפור שכם משמש נייר לקמוס לאחד ההבדלים הבולטים בין הזרמים הללו.
התנגדותם של חז"ל לאלימות ולשפיכות דמים היא מן המפורסמות. ביקורתם של החכמים על מעשה שכם באה לידי ביטוי בפירוש מקורי במיוחד להמנון הכיבוש של שכם על ידי יעקב, ההופך את האלימות וכלי הנשק לתפילה ותחינה: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח כב).
וכי בחרבו ובקשתו לקחה?
אלא לומר לך: חרבי – זו תפלה; בקשתי – זו בקשה. (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מס' דויהי)
חדשנותה ועוצמתה המוסרית של פרשנות זו מתבלטות עוד יותר על רקע פרשנות הפוכה שרווחה בקרב חוגים יהודיים שונים ובעיקר בקרב קבוצות לוחמניות ביהדות הבית השני.
כך למשל, בספר יהודית מהללת יהודית את מעשהו של אביה הקדמון, שמעון, ובזכות אותו מעשה מבקשת מהאל שישמע גם לתפילתה. בדבריה מייחסת יהודית את פעולות הנקמה של שמעון לאל עצמו. הוא שקבע את האיסור שחוּלל, הוא שנתן בידו של שמעון את החרב, הוא שביצע למעשה את הנקמה והוא שזיכה את קנאיו בשכר (יהודית ט, 1-7):
ה' אלהי אבי שמעון, אשר נתת לו חרב ביד לנקם מנכרים אשר התירו פאר בתולה לטמאה ויגלו ירך לבשת ויחללו רחם לחרפה… יען זאת נתת נשיאהם לחרב ויצועם אשר הוביש המפתה לדם, ותך עבדים על מושלים ומושלים על כסאותם: ותתן נשיהם לבז ובנותם בשבי וכל שללם חלק לבני אהביך, אשר קנאו את קנאתך ויתעבו טמאת דמם ויקראוך לעזרה.
בספר צוואת לוי אנחנו מוצאים פיתוח דומה לדמותו של לוי, המאדירה את המעשה שעשה בשכם בברכת האל (צוואת לוי ה, 1-4).
העיבוד הקיצוני ביותר לסיפור שמעון ולוי, שהוא גם בעל ההשלכות האקטואליות ביותר, מופיע בספר היובלים (פרק ל) אחד הספרים הכתתיים המוקדמים מימי הבית השני. שמעון ולוי מוצגים כגיבורים שעשו מעשה צדק בשליחות האל, שכן העובדה כי אנשי שכם "טמאו" את דינה מצדיקה את הריגתם. בזכות מעשה זה, כך מסביר ספר היובלים, זכה לוי שיצאו ממנו הכהנים והלויים.
מעשה שמעון ולוי אף הופך אות ומופת לדורות, שכן הוא מלמד על חומרת העבירה של משכב של בת ישראל עם נכרים. הביטוי המופלג ביותר להערכה של ספר היובלים למעשה שמעון ולוי הוא בחירתו לכנות את מעשיהם כמעשי צדקה: "ותהי להם צדקה ותכתב להם לצדקה".
אם כן, כתות הבית השני הפכו את שמעון ולוי לגיבורים. אם נשוב לספרות חז"ל, יתחדד עוד יותר ההבדל בין מגמות אלו לבין שאיפתם של חז"ל לגבש תרבות ראי לתרבות העמים האלימה. חכמינו לא היסו להשוות את שמעון ולוי לטרוריסטים:
כשם שהליסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלים ממונם – כך עשו שמעון ולוי לשכם.
מוסר הכתות הקנאיות של ימי הבית השני נמוג עם הפסדם של המורדים במלחמה. מוסר חז"ל המשיך להדריך דורות של יהודים במשך אלפי שנות הגלות ושנות ראשית צמיחת גאולתנו.
במעשה שכם ייבחן העם.
בתגובה המוסרית למעשה שכם ייבחן העם.
בימים האלה, כשאנו חוזרים ודנים שוב במוסר הלחימה שלנו, כשהכאב והזעם מרתיחים את הדם, כשהפיתוי לקנאות עולה, ראוי שנעצור ונשאל את עצמנו: איזו דרך רצוננו להמשיך, זו של יעקב אבינו או זו של שמעון ולוי? את דרכם של חכמינו זיכרונם לברכה או את דרכם של הכתות הקנאיות בימי הבית השני שהביאו עלינו חורבן? את דרך השיקול המוסרי או את הזעם הרצחני?
ובחרת בחיים!
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
