אחד משמותיו של חג הפסח הוא "חג החירות". בשיעור זה נעסוק בחופש הביטוי, שהוא מרכיב בסיסי בזכויות האדם ובחירות המוקנית לו במדינה דמוקרטית.
ההגדה של פסח יוצאת מההנחה ששאילת שאלות היא הבסיס שעליו ניתן לבנות את התשובה – הסיפור. ומשום כך חשיבותה של הקושיה מכרעת. הילד ה"בעייתי" מכל ארבעת הבנים הוא הבן ש"אינו יודע לשאול", והציווי הוא "את פתח לו", כלומר תגרום לו לשאול, לרצות לדבר, לנהל דיאלוג ולגלות סקרנות.
הקטע הבא, המצוטט מפי הרב סטיב גרינברג, מסביר את חשיבותה הכללית של השאלה כיסוד של למידה, חשיבה מחדש, ערעור ודמוקרטיזציה:
שאלות הן הפרדוקס התרבותי הגדול: הן מערערות ומחזקות בו-זמנית את הנורמות החברתיות. שאלות מביאות לדמוקרטיזציה. נכונות להתמודד עם שאלות מראה על אמון יסודי ברצונו הטוב של האחר. בבסיס החשיבה היהודית נמצאת ההנחה ששום דבר אינו מובן מאליו. אנחנו מרגילים את ילדינו בליל הסדר לשאול, משום שעל ידי שאלה טובה עריצים נופלים והחירות מושגת. שליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב הסביר פעם מדוע הוא שונא יהודים. הוא אמר: "הם תמיד שואלים למה!" מהסיבה הזאת האלוהים אוהב שאנחנו שואלים "למה". באותו רגע שבו אנחנו שואלים שאלה טובה, התורה ניתנת מחדש בסיני.
חופש הביטוי מתחיל בחירות לשאול על כל דבר, וממשיך בחירות לענות תשובות שונות, לחשוב מחשבות שונות ולתת להן ביטוי בדרכים שונות. (הדיבור הוא רק אחת מהן. בחופש הביטוי נכללים גם כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת).
.
אחד ההוגים המשמעותיים ביותר שניסח והצביע על חשיבות חופש הביטוי בעולם הדמוקרטי הוא ג'ון סטיוארט מיל. מיל, פילוסוף אנגלי מהמאה ה-19, כתב ונימק בספרו "על החירות" את חשיבותו הקריטית של חופש הביטוי לרווחת האנושות כולה, ואת האיסור על הגבלתו מאותן סיבות בדיוק – כלומר מניעת הטוב או האמת מעצמנו, מהאנושות כולה ואף מהדורות הבאים.
.
אילו היו כל בני האדם מחזיקים בדעה אחת, ורק אחד היה מחזיק בדעה המתנגדת, גם אז לא היו הללו רשאים להשתיקו, כשם שלא היה אותו אחד רשאי להשתיק את שאר בני האדם אילו היה הדבר ביכולתו… השתקת דעה זו או אחרת גורמת רעה מיוחדת במינה, שעל ידי כך מקפחים את המין האנושי כולו: לא רק את הדור הקיים, אלא גם את הדורות שיבואו, ולא רק את המחזיקים באותה דעה, אלא גם את הכופרים בה.
אם הדעה נכונה, כי אז שוללים מהם את ההזדמנות להחליף טעות באמת; ואם היא מוטעית, כי אז שוללים מהם טובת הנאה השקולה כמעט כנגד זו, כלומר, הכרת אמת בהירה יותר ותפיסת אמת ערה יותר, הנובעות מתוך התנגשות האמת בטעות.
.
.
מיל מתאר את חשיבותו התיאורטית של חופש הביטוי בכלל. בהיסטוריה היהודית מתקיימים עימותים רבים סביב זכות זאת. כמעט כל נביאי ישראל מוכיחים, נוזפים, מאיימים ומאתגרים את השלטון (המלוכה) הממסד (הכהונה) והעם. דוגמה קיצונית לנביא שמאתגר את "גבולות הסבלנות" הוא ירמיהו, שבזמן מלחמה ומצור בירושלים קורא פעם אחר פעם להיכנע.
לפניכם קטע המתאר את נבואת ירמיהו והתגובה לה.
כֹּה אָמַר ה': "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר. וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים – וְחָיָה, וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי". כֹּה אָמַר ה': "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ".
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ: "יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה! כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה!"
וַיּאֹמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶך יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר.
וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶך אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים.
וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט.
| ביאור:
ובַּדָּבֶר – במגפה, מחלה. הכַּשְׂדִּים – הבבלים. וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל – ינצל, יחיה. וּלְכָדָהּ – תפס אותה, הכניע את העיר. מְרַפֵּא – מחליש. אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם – אינו מבקש את טובת (העיר). כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר – המלך לא יעשה לכם דבר, לא ימנע מכם. בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה – בבית הכלא. |
.
.
בהמשך הסיפור ירמיהו ניצל ממוות בבור, מושכים ומחלצים אותו מהטיט והבוץ אך משאירים אותו עצור בכלא (חצר המטרה). כעבור זמן מה שולח המלך צדקיהו להביא את ירמיהו אליו ושם חוזר ירמיהו על אזהרותיו וקורא למלך (צדקיהו) להיכנע. המלך מסרב אך משחרר את ירמיהו בהמשך, ואכן הבבלים כובשים את ירושלים ומחריבים את המקדש כפי שניבא ירמיהו.
.
המסורת וההיסטוריה היהודית שזורים בויכוחים עימותים ומאבקים בהם מהווה חופש הביטוי יסוד מכונן. למרות כל זאת לחופש הביטוי גם במדינות דמוקרטיות ישנם מגבלות. במדינה דמוקרטית, גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה להגבלה של חופש הביטוי במדינת ישראל היא חוק איסור לשון הרע (1965), וכן החוקים האוסרים ביטויי גזענות או השמעת תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה.
.
בהגדה של פסח לעומת זאת ישנה דוגמה למשהו שיכול להתבטא כ"מגבלות חופש הביטוי". במסגרת שאלת השאלות של (ארבעת) הבנים נמצאת שאלת הבן הרשע:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות יב כו), לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח), לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
.
.
לסיכום ניתן לומר כי עיקרה של ההגדה בליל הסדר הוא החלק של "המגיד". 'המגיד' הופך את הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, או כמו שמצוטט מפי האר"י "פה-סח", כלומר פה מדבר.
חג חירות שמח!!!
