בעוד זמן קצר נחגוג את חג הפסח, חג שבמרכזו השיחה והסיפור שחוזרים על עצמם כל שנה, דומים וגם שונים. בעצם פסח הוא זיכרון בתוך זיכרון. רובנו זוכרים איפה היינו בשנה שעברה, או את ליל הסדר האחרון עם סבא, או הפעם הראשונה שחגגנו את ליל הסדר בדירה החדשה. אנחנו גם יודעים מי יאחר ומי יתעקש לשיר, מי אוהב את הקושיות ומי תמיד קורא את הבן הרשע בהגדה — ליל הסדר עצמו הופך לזכרון ממשי ומשמעותי שהוא סיפור הפסח שלנו.
בלב הזכרון הזה נמצא הסיפור הלאומי של יציאה מעבדות לחירות, שחלקים ממנו אנחנו זוכרים מילדות, וחלקים אחרים מתבהרים לנו עם השנים – פעם יושבים ליד שולחן הסדר כבני חורין ופעם בחוויה של עבדות – וכך אותו סיפור פושט ולובש צורה בהתאם לסיפור החיים שלנו.
השיעור שלפניכם מתמקד בשולחן הסדר: החל בזיכרונות ליל הסדר של אנשים שונים דרך ארוחת החג שהיא זכרון מוחשי שרבים מאיתנו נושאים – והוא חלק מההגדה הפרטית או המשפחתית שלנו.
"פולחן המשפחה הוא אחד המרכיבים הבסיסיים של הבניית זהות בעידן התעשייתי, וכאמור – חגים המדגישים את הערך הזה זוכים להצלחה תרבותית, להשפעה ולמרכזיות בלוחה שנה… ברור שזה סוד הצלחתו העיקרית של פסח… בכל התרבויות היהודיות המשפחה משמשת מטאפורה ליחסים שאמורים להתקיים בין היהודים לבין עצמם."
את הספר המלא ניתן להוריד מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בתחילת השיעור נצפה במערכון של קבוצת "הגדוד העברי" על ליל הסדר:
לפניכם מספר עדויות מליל הסדר בהקשרים שונים:
מוטי זעירא, מנהל המדרשה באורנים, חוקר התרבות העברית בתקופת העליות השנייה והשלישית והספרות החלוצית.
השנה היא, נגיד, 1965. ריחות משכרים של פריחת הדרים, צהוב מסמא עין של חרציות, והבטחה של חגיגיות באוויר. אנחנו נוסעים אל סבא וסבתא בקריית חיים, שכונת פועלים ותיקה ואשכנזית בחיפה, לליל הסדר.
הנה היא משפחתי: סבא ירוחם וסבתא חנה, חלוצים אנשי העלייה השלישית והרביעית, שעזבו את יאנובה שבין מינסק ופינסק ברוסיה הלבנה, ובאו להפריח שממות ציוניות וסוציאליסטיות בארץ-ישראל; אמא נירה ואבא יענקלה, ילדי תנועת הנוער של שנות הארבעים, שגדלו בין חולות הזהב של מפרץ חיפה והר הכרמל הירוק תמיד, והקימו במו ידיהם מדינה. גם דודי זהבה ויונה, היא מלכת היופי של קריית חיים והוא הלוחם המהולל של מלחמת העצמאות; ודוד איסר, ניצול השואה הפרטיזן, ודודה מלכה, ופניה, ואוקה, ושכנע; ובן הדוד יוסי (שהיה בלהקת הנח"ל עם כל המפורסמים!); ובתווך אנחנו, הילדים מכל גיל ומין, בשמחת ילדות מאושרת ומוגנת.
מה עשינו שם בליל הסדר ההוא? החזקנו, כמובן, את ההגדה המסורתית בידינו. שולחן החג היה ערוך על פי כל הכללים, והארוחה כשרה לפסח. צעיר הנכדים שאל את הקושיות, הילדים הקטנים חיפשו את האפיקומן שהטמין סבא בעוד מועד, וכולנו טבלנו ביצה במי מלח. קראנו בסבב את ההגדה, שאת מילותיה – הארמיות והעבריות גם יחד – לא הבנו, ומעולם – אבל מעולם! – לא המשכנו בקריאה לאחר הסעודה. יציאת מצרים נשארה טקסט סתום, בלתי אקטואלי בעליל, המדוקלם מצוות אנשים מלומדה, מה לו ולחיינו.
אבל – כולנו שרנו את המנגינות שהביאו סבא וסבתא מהעיירה; אכלנו "גפילטע-פיש" ותיבלנו אותו ב"חריין" (חזרת); התבלבלנו כל שנה באותו מקום בדיוק בקצה השיר "בצאת ישראל ממצרים", שאף פעם לא זכרנו איך מסיימים אותו; ידענו מה השיר שסבתא הכי אוהבת ("כי לו נוֹאֶה, כי לו יוֹאֶה"); דקלמנו בצוותא את פליטת הפה הילדותית שלי מגיל ארבע ("…ברד, ארבה, חושך, מכת בָּחורות"); וכולנו ידענו מתי – בדיוק! – תקפוץ דודה אוֹקָה (אחותה הצעירה של סבתא) מבעד הדלת, עטויה סדין לבן, בתפקיד חייה כאליהו הנביא.
חשיבות תרבותית רבה טמונה, בעיני, בתמונה המקוטעת הזו. לכאורה היא מחזקת את הדימוי המקובל של המשפחה החילונית הממוצעת: סדר פסח הוא התכנסות משפחתית גרידא, מחוזקת במעט פולקלור ושאריות מנהגים, סובבת סביב טקסט בלתי מובן וזר לחלוטין. הקשר התוכני-רעיוני של החג איננו נוכח כלל באירוע, ואין כל רמז לציווי המרכזי של ליל הסדר המסורתי: המצווה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. אך בָּעומק מונחות תשתיות – רגשיות וחברתיות – שתאפשרנה, בעתיד, לבסס תחושת בית מאוחרת בתוך תוכה של התרבות היהודית. הניגון, האוכל, סידור השולחן, הבדיחות הקבועות, ההרגל לאחוז טקסט ביד, השירה בצוותא, החום המשפחתי.
תרבות איננה נמסרת רק בכלי התודעה, הידע והדעה. נכסיה העמוקים הם רגשיים, משפחתיים וחברתיים. כשיגיע הרגע, יעמדו זיכרונות הילדות שלי – איתנים מכל השכלה עיונית מתחומי היהדות שארכוש אי פעם – ויהפכו לנכסים ברי קיימא בעיצוב זהותי וביצירת משמעות יהודית לחיי.
ממה מורכב זכרון חג הפסח? אילו חושים זוכרים?
את הסדר ציינו גם במחנה הריכוז בג'אדו, שבהם נכלאו יהודי קירינייקה, ליהודים שעדיין לא פונו מהמחנה למחוזותיהם לאחר השחרור. עדות לכך מוצאים בסיפורו של רחמים בוקרה, שהיה בן 18 כשהוגלה למחנה בשנת 1942.
"מהקהילה היהודית של טריפולי שלחו לנו משאית. אני זוכר בעצמי שהמשאית עמדה על יד המטבח, וחילקו לנו חסה וכרפס ומצות ומרור וכל המצרכים של פסח שהיינו צריכים. ויש שמועה שהביאו אישור מהרבנות הראשית של טריפולי, שמותר לטחון את השעורה ולעשות ממנה מצות ולאכול — בשעת הדחק לפסח. איך בישלנו את המצות? עשינו מעין תנור וקוששנו עצים מארגזים שהביאו, חיממנו את התנור ומהשעורה עשינו מצות לפסח".
פז מחזיק ברשותו גם הגדות של יחידות החיילים הארצישראליים בקהיר, בטוניס, באלג'יר ובעוד מקומות שעלו לכותרות בשנה האחרונה. בכל הגדה כזו הוא מוצא מקבילה למה שמתרחש בימים אלה ממש. "אבל ההגדה בה אקרא גם בפסח הזה", הוא מבטיח, "תהיה ההגדה המסורתית של משמר העמק. במקום מלחמות וקינות על גורל העם היהודי, מדברים בה יותר על אביב ופריחה. ככה גם המצות מתעכלות טוב יותר.
"יש לעצור מדי פעם במרוצת החיים ולשאול את עצמך מדוע, בכל פעם שאני שותה מים אני שמח, זה ברור מאליו שיש מים ולעיתים קרובות אנו שוכחים שזהו יסוד החיים. החזרה ליסודות זה המשפחה בפרט והטבע בכלל, האוכל הוא כמו שרשרת פנינים….האושר שיש כשמקבלים שרשרת פנינים הוא אדיר. אם אני אוציא את החוט, לא תהיה לשרשרת משמעות, ככה זה עם אוכל. האוכל הוא החלק המקשר, הישיבה סביב השולחן מחברת גם שמחה וגם כאב. האוכל הוא החוט המקשר גם בשמחה הגדולה ביותר של חתונה וגם בצער הגדול ביותר בשבעה כשיקירנו נפטר. האוכל הוא היסוד בכל רגע בחיים".
אני אוהבת בית עם ריח של אוכל. ריח מתוק שמתערב בחמוץ, עשבי תבלין, ניחוח קינמון, כשעל השיש במטבח עומדות בשורה קערות מהבילות וריח מאפה נשפך אל הרחוב.
אני אוהבת לשמוע את גרגורי ההנאה ממאכל טעים, לדעת שרוצים עוד, לראות צלחת מלוקקת ועיניים מתפלבלות כשהחיך נפגש עם האוכל.
אני אוהבת את ההמולה שמסביב לאוכל. את הדיבורים, הסיפורים, הבדיחות, הקרבה, החום, הביחד, ואפילו הבעיטות מתחת לשולחן.
האוכל מתקשר אצלי למשפחה, לשורשים המשתרגים מהעבר להווה, לפגישות, לחגיגות, לריחות, לקולות, לגדילה, לקביעות-לחיים.
מדובר בחג עם הרבה אוכל, אבל הכל תלוי בהרגלים. אני אוהב את החג הזה ואוהב לארח בו ולהגיש מאכלים חגיגיים שפחות פוגשים לאורך השנה. צריך להביא בחשבון שלאוכל יש ערך תזונתי וערך קולינרי אבל מעבר לזה יש לו תפקיד בהגדרת הזהות שלנו, שבמקרה היהודי עוברת דרך מערכת שלמה של חוקים. בפסח במיוחד אנחנו אוכלים למעשה אייקונים תרבותיים, מאכלים שחלקם נטולי ערך תזונתי או קולינרי, אבל הם סימבוליים. שולחן הסדר הוא דוגמה מאלפת לעניין הזה. הצד הדתי לא מעניין אותי כידוע, ועדיין זה מדהים בעיניי שבמשך למעלה מאלפיים שנה אנחנו כעם שומרים על המסורת הזאת ופעם בשנה אוכלים מצות".
כל תלמיד יביא מתכון למאכל משפחתי לפסח המבוסס על זיכרון (שלו, של הוריו או סביו). כל המתכונים יצטרפו לספר מתכונים כיתתי לפסח המבוסס על זכרונות של משפחות התלמידים בכיתה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
