שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי. ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים. אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה.
זה זמן שאני חש, כמועקה ממש, שהדיבור על שלום ועל עתיד הסכסוך נעדר אמת. השיח רווי בסילופים, בחצאי אמיתות, במשאלות לב שאנו מספרים לעצמנו ובחוסר נכונות לשקול אפשרויות ותרחישים המעוררים בנו, בלשון המעטה, מצוקה. אנו זקוקים לישועה משפת השקר ומלשון הרמייה.
התיישבתי לכתוב מאמר בנושא, מתוך שאיפה להתאמץ לחפש ולומר דברי אמת. אולם מצאתי שזו משימה קשה ביותר עבורי. יותר מפעם אחת כתבתי, והמאמר קרס. התחלתי במשימה זו באמצעות חשיבה על השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו על הצד השני, ועל מה שהכרה בָּאמת עלולה לדרוש מאיתנו ביחס אליו. אולם ככל שהשתדלתי להתחייב להלך מחשבה זה, כך מצאתי את עצמי נתקל באמיתות שלא רציתי – לעיתים, להפתעתי – לשקול אותן ולהסיק מהן מסקנות. אם לא די בכך, חשתי שאני לא מצליח להרגיש בטוח באמיתות שאני מזהה. העת האחרונה הייתה רוויה בכל כך הרבה ברבורים שחורים, בכל כך הרבה התרחשויות שלא יכולתי להעלות על דעתי, שנותרתי כמעט נטול אמון ביכולת שלי להעריך את המציאות.
מה שאנסה לעשות בשורות הבאות הוא לומר, בכל זאת, דברי אמת. אין פירוש הדבר שזאת בהכרח "האמת": ייתכן שהדברים נשענים על שגיאות בהערכת המציאות, וייתכן שנפלו פגמים בהיסק שלי. אולם לכל הפחות יהיו אלו, ככל שיעלה בידי, דברים כנים, מתוך רצון וצורך שנתעמת עם הדברים שבאשר להם אנו נמנעים – איש איש והימנעויותיו – מלערוך את סוגי הבירור שאנחנו מסרבים לערוך, מלעשות את הדין וחשבון שאנחנו לא מוכנים לעשות. זאת מתוך תקווה שגם אם הדברים שגויים, הם לכל הפחות יהיו זרז לשיחה חדשה.
***
הנה, בעיניי, אמת פשוטה: לא לנצח נחיה על חרבנו; לפחות, לא במובן של הימצאות במצב מלחמה תמידי. ה"סכסוך", כפי שהוא מכונה, בין ישראל לפלסטינים יסתיים מתישהו, במוקדם או במאוחר, באורח כלשהו.
אחת הדרכים שבהן הוא עלול בהחלט להסתיים היא בחורבן של אחד הצדדים. מצב המלחמה עלול להסתיים ביציאה לגלות נוספת, בלית ברירה או בכפייה, של הפלסטינים, כפי שהתרחש במלחמת העצמאות. הוא עלול בהחלט להסתיים גם בחורבן מדינת ישראל, בשואה נוספת וביציאתם לגלות של שורדי החורבן היהודים.
המגמה העקבית של ה"סכסוך", לכל הפחות מאז האינתיפאדה הראשונה, היא שדרגת האיום ודרגת הפגיעה בפועל שאויבינו מגיעים אליהן, כמו גם עצימות הכוח שאנו מפעילים עליהם בתגובה, רק הולכות וגוברות. אם מגמה זו לא תשתנה, ניוותר לכודים במסלול שהתוצאה הסבירה שלו היא סיום הסכסוך בחורבן.
אחת הסיבות לכך שאיננו נחלצים ממסלול זה היא שאנו מסרבים להתייחס ברצינות אל האפשרות הזאת, על כל המשתמע מכך. איננו שואלים את עצמנו ברצינות – מוחלטת – מה אנחנו מוכנים לעשות ועל מה לוותר כדי שהסכסוך לא יסתיים בחורבננו, ומה אנחנו מוכנים לעשות ועל מה לוותר כדי להימנע מלהיות סיבת החורבן של הצד השני.
***
אחת הדרכים שבהן עלול ה"סכסוך" להסתיים היא בחורבן של אחד הצדדים. מצב המלחמה עלול להסתיים ביציאה לגלות נוספת, בלית ברירה או בכפייה, של הפלסטינים, כפי שהתרחש במלחמת העצמאות. הוא עלול להסתיים גם בחורבן מדינת ישראל, בשואה נוספת וביציאתם לגלות של שורדי החורבן היהודים
את הדברים שבני אדם רוצים אפשר לחלק לכמה סוגים. הסוג הראשון הוא עניינים אינסטרומנטליים. על אלו האדם נכון לוותר בקלות לטובת אחרים. לצד אלו ישנם דברים שהם בעלי ערך אינטרינזי, שהם חשובים מצד עצמם, ולא רק מצד התועלת שיש בהם. אלו נחלקים לרמות שונות. יש דברים שהאדם בשום אופן אינו יכול לחיות בלעדיהם, עד כדי כך שהוא מוכן לסכן את קיומו, ולעיתים אף להקריב אותו, רק לא לאבד אותם. מדובר בדברים שכה מהותיים לזהותו של האדם, עד שאובדנם משול למוות. לצד אלו ישנם דברים שהאדם אומנם מסוגל לחיות בלעדיהם, אבל לא בלי שהדבר יסב לו כאב עצום. החיים לא יהפכו לחסרי ערך עם אובדנם של דברים אלה, אבל יהיה בהם שבר נורא. האדם יכול לחיות בלעדיהם, אבל הוא ממש ממש לא רוצה. אלו הדברים שבציפור נפשו של האדם, או: ציפורי נפש. על פי רוב ציפורי נפש אינן עניינים מוחשיים, גם אם יש להן ייצוגים מוחשיים. מדובר בעיקר בדברים ערטילאיים: אידאלים, אתוסים ודימוי עצמי.
אני מבקש לטעון כי הסיבה לכך שאנו נמנעים מלשקול ברצינות את האפשרות של סיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני בחורבן, על כל המשתמע ממנה, היא שהאפשרות הזאת מכריחה אותנו להכיר בהיתכנות של הקרבת ציפורי נפש ושרטוט התרחישים שבהם נעשה זאת. ההימנעות הזאת לובשת לרוב שני פנים. לעיתים אנו מתייחסים אל ציפורי הנפש כאל דברים קיומיים, כאל דברים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". לחלופין, לעיתים אנו משכנעים את עצמנו שהתרחיש שבו ניאלץ לוותר עליהם מופרך בעליל, או כזה שבוודאות ניתן להימנע ממנו, כך שמגוחך בכלל להגות בו. אולם אם נהגה באומץ הן בציפורי הנפש שלנו והן במציאות הקיימת והאפשרית, אנו עלולים להיווכח שישנם אידיאלים שאנחנו מקדשים, אך בפועל מוכנים בלית ברירה להתפשר עליהם; פעולות שאנחנו מתייחסים אליהן כאל קו אדום, כשלמעשה אנו נכונים, בנסיבות חמורות דיין, לבצע אותן.
***
אינדיקציה ברורה לבריחה מבירור קשה היא כאשר אדם משיב לשאלה עקרונית בטענה פרקטית.
הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם אשת התיישבות מחויבת מאוד. שאלתי אותה מפורשות: אם היה מתברר שמבחינה ביטחונית ניתן לקיים לצידנו מדינה פלסטינית, האם הייתה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה כזו? היא ענתה, בכנות ראויה ולא מתנצלת, שלא. עבורה אידיאל ההתיישבות בכל חבלי ארץ ישראל הוא בעל ערך אינטרינזי, לא סחיר. זהו חלק מובנה בזהות שלה, באופן שבו היא מבינה מי היא ומהי משמעות חייה. כשנשאלה (על ידי אדם אחר שהשתתף בשיחה) מה עושים עם הפלסטינים, הייתה תשובתה בסגנון תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ: מי שיסכים לחיות בשלום יוזמן להישאר, מי שיתנגד באלימות יגורש.
שאלתי אותה מדוע היא לא יכולה להתייחס לשטחי יהודה ושומרון באותו האופן שהיא מתייחסת לאזורי הארץ המובטחת הנמצאים בשליטת לבנון, סוריה וירדן, או באופן שבו היא מתייחסת לאידיאל של בניית בית המקדש, כלומר: לדחות את הגשמת האידיאל הזה אל עתיד משיחי רחוק ולהשלים עם חוסר הגשמתו בזמן הריאלי. היא אמרה שזה בלתי אפשרי.
לא הייתה לי ההזדמנות לדחוק בשיחה הלאה, אך אילו הייתה לי, הייתי ממשיך ומקשה: ואם משמעות ההתעקשות על החזקת יהודה ושומרון הייתה חורבן מדינת ישראל, האם עדיין היה זה בלתי אפשרי? אני מניח שהיא הייתה עונה לשאלה בטענה באשר למציאות: זה לא המצב. זו כמובן תשובה שלא ממין העניין. השאלה אינה חקירה ריאלית בסוגיה האם מפעל ההתיישבויות מסכן את מדינת ישראל, אלא שאלה עקרונית בדבר סדרי עדיפויות. אולם אני חושד שבת השיח שלי הייתה ממאנת לדון בשאלה שהייתה מכריחה אותה לומר: ישנן נסיבות שבהן הייתי מוותרת על ציפור נפשי – ההתיישבות.
הייתי עד לדינמיקה דומה בהרצאה שנכחתי בה יום לפני הכרזתו של הנשיא טראמפ על פינוי רצועת עזה מתושביה לטובת שיקומה בידי ארצות הברית. את ההרצאה העביר פרופסור בעל שם, פילוסוף ומשפטן, בענייני מוסר מלחמה, בהקשר של מלחמת חרבות ברזל. אחד הנוכחים בקהל – לוחם מילואים שבילה במהלך המלחמה יותר ימים במדים מאשר בחייו האזרחיים – שאל אותו על המוסריות של פינוי חלק מהאוכלוסייה למדינות שכנות או של סיפוח חלק מרצועת עזה, בהינתן שצעדים כאלו יוכלו להבטיח שקט לטווח ארוך. תשובתו של הפרופסור הייתה, בתמצית, שזה לא אפשרי, וגם אילו זה היה אפשרי, זה לא היה עובד. כלומר, גם הוא לא ענה על השאלה, אלא ברח ממנה. הנחת המוצא של השאלה הייתה שפעולות כאלו עשויות לקדם או להביא שלום. בהינתן שכך, האם הן מוסריות? על כך לא התקבלה תשובה.
מה מסביר את הבריחה של הפילוסוף? הרי היה ביכולתו לענות את התשובה הפשוטה והמתבקשת על פי תפיסת העולם שהציג: לא. גירוש אוכלוסייה וסיפוח שטח הם בגדר ייהרג ובל יעבור: הם אינם מוסריים, גם אם בכוחם לייצר ביטחון, לקדם שלום ולמנוע קטל והרס בממדים עצומים. אולם הוא לא ענה כך. אין לי איך לפרש זאת אלא שאילו היה מציג בפני עצמו את השאלה במלוא בהירותה, לא הייתה לו ברירה אלא להודות בפני עצמו ובפני הנוכחים בדבר־מה בלתי נסבל עבורו – שצעדים כאלו עשויים להיות מוצדקים מוסרית בנסיבות חריגות, ושנסיבות כאלו עלולות להתקיים. מה שאותו פילוסוף מזהה כעניין קיומי – סירוב בלתי מתפשר לסיפוח ולגירוש – הוא למעשה ציפור נפש.
כל עוד אנחנו מסרבים לשאול את עצמנו שאלות כאלו ולענות עליהן בכנות כואבת – כל עוד אנו לא מוכנים לדון בציפורי הנפש שלנו ולהיות נכונים לוותר על אלה אם חס ושלום יתעורר הכורח – לא נהיה יוזמים, ולא נהיה מוכנים לתרחישים ולאירועים שיתפתחו במסגרת הסכסוך הזה, אלא ניוותר פסיביים ונגררים באופן שיוביל בהיתכנות עוד יותר גבוהה לסיום הסכסוך בדרך שאנחנו ממאנים לחשוב עליה.
ויתור על ציפורי נפש אינו משול לאובדן הזהות, אבל הוא כן כרוך במשבר זהות קשה, המחייב, במובן עמוק, שינוי של הזהות. להפוך, במובן משמעותי כלשהו, לאחר ממי שאני. זה תהליך קשה ביותר, ונדיר שהוא מתרחש שלא במקרי קיצון ובתגובה על משבר. אבל הוא אפשרי. אין דוגמה המעידה על כך יותר מאשר העם היהודי.
***
אפשר לערוך דיונים מלומדים מאוד בשאלה אילו גורמים פרקטיים, גיאו־פוליטיים ואחרים אפשרו את הקמת מדינת ישראל; אבל כל האירועים, התנאים והתיישרויות הכוכבים שבעולם לא היו מועילים להקמת המדינה אלמלא התמורה בזהות היהודית המכונה "ציונות". העם היהודי עבר "שינוי ערכין" שגרם לו להיות מוכן לקדם ולנצל את הנסיבות הגיאו־פוליטיות החדשות שנוצרו במפנה המאות התשע־עשרה והעשרים, ולחתור לריבונות יהודית. בלעדי הציונות מדינת ישראל לא הייתה קמה.
ההיסטוריה הקרובה מאוד של העם היהודי כוללת תמורת זהות משמעותית וקשה. קשה כל כך, שבלעדי ההפנמה העמוקה וה כֵּנה שאין ברירה אלא לחולל אותה, היא לא הייתה מתרחשת. זה היה ויתור על ציפור נפש יקרה לציונות, שבזכותה הישראלים קיימים היום
תמורת־הזהות הציונית כללה שינוי אתוס וּויתור על אידיאלים שהיו חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית. אין זה אומר שהיא לא שמרה ושִכללה רכיבים אחרים, מהותיים יותר, של הזהות הזאת – אליק לא נולד מן הים – אך במובנים חשובים הזהות הזאת השתנתה. השינוי מאתוס של פסיביות ביחס לגורל היהודי לאקטיביות היה תהליך לא טבעי וקשה, שכן הוא כלל הודאה בטעות ואף שיפוט לכף חובה של היהדות לדורותיה. במובן מסוים, המשמעות של הטענה כי מחובתנו לקחת את גורלנו בידינו ולחתור בכוחות עצמנו לריבונות יהודית – היא שהורינו, סבינו, גדולי עמנו וכל הדורות שקדמו להם חיו בשקר. אנו, שינקנו את האתוס האקטיבי הזה כמובן מאליו, עם הגות שגובשה מאז כדי להתגבר על הדיסוננס הזה, מתקשים להבין כמה טראומטי היה השינוי הזה.
לצד שינוי האתוס כללה תמורת־הזהות הציונית גם ויתור על אידיאלים או השהייתם. למעשה, מדובר היה בעיצוב מחדש של אידיאלים לאומיים מסורתיים ושל היחס שלהם לחיי ההווה. העם היהודי פיתח אסטרטגיה להתמודדות עם העובדה שאידיאלים מהותיים במסורת שלו – גאולת העם והארץ, עבודת בית המקדש, ביאת המשיח וחידוש המלוכה – היו חסרי היתכנות (ובמידה מסוימת, אף מנוכרים): הוא דחה אותם לזמן המשיחי, לאחרית הימים. כך היה יכול להאמין בהם ולהשתוקק אליהם, אך בלי לפעול למענם או לחיות באופן המשתמע מהם. לא הייתה לו ברירה אלא לפעול כך, והוא נשען על הקביעה שלא עליו המלאכה לגמור – החלק הזה בחוזה הוא באחריות האל. המובן מאליו היה שמדובר בחבילה: כל האידיאלים הללו, הקשורים מהותית אלו באלו, נמצאים בתרדמה; כשיבוא היום, הם יהפכו כולם לפעילים.
החידוש העצום שבתמורה הציונית היה פירוק החבילה. גאולת העם והארץ הופעלה, ואילו המקדש, המשיח והחזרה בתשובה של העם נותרו רדומים. זה לא עבר באופן חלק. חלקים נכבדים בעם לא יכלו לשתף פעולה עם התנועה הציונית בשל הפעלת גאולת העם; אחרים התקשו לשתף איתה פעולה בשל הותרת התשובה הדתית רדומה. אך התמורה צברה די תאוצה על מנת שהציונות תהפוך לאתוס הפעיל והדומיננטי של היהודים כישות קיבוצית, ובכך להיות לווקטור המגדיר ומוביל את העם הזה.
עם השנים מאזן התרדמה־הפעלה של האידיאלים הללו עבר תמורות נוספות. אידיאל גאולת הארץ הצטמצם לכדי הנתח מהארץ שהיה בהישג יד – חלק קטן של השטח שבין הירדן לים – ואילו עבר הירדן המזרחי וחבלי ארץ נוספים מצפון ומדרום חברו לתרדמתם של בית המקדש והמלוכה. היכולת להסכים לוויתור הזה היא שאפשרה לקבל את תוכנית החלוקה. העשורים האחרונים התאפיינו במגמות צירוף מחדש של חבלי ארץ שהוקצו לזמן המשיחי אל אידיאל ההתיישבות בהווה, ובה־בעת נעשים גם ניסיונות להעיר את אידיאל המקדש.
כך או אחרת, ההיסטוריה הקרובה מאוד של העם היהודי כוללת תמורת זהות משמעותית וקשה. קשה כל כך, שבלעדי ההפנמה העמוקה והכֵּנה שאין ברירה אלא לחולל אותה, היא לא הייתה מתרחשת. זה היה ויתור על ציפור נפש יקרה לציונות, שבזכותה הישראלים קיימים היום.
***
ברצוני לטעון כי אין היתכנות לשלום בארץ ישראל מבלי שינוי אתוס בסדר גודל דומה בקרב הפלסטינים, שינוי שידרוש מהם לוותר על ציפור נפש שלהם. את ציפור הנפש הזאת אכנה האידיאל האלג'יראי: שחרור כלל פלסטין, חיסול הריבונות הישראלית וטיהור (מלא או חלקי) של השטח מיהודים, וכל זאת באמצעות "התנגדות" אלימה ורצחנית. אין ספק שזהו האתוס השליט כיום ברצועת עזה, והוא מתגלם בחמאס שנבחר כגוף השולט בה ומנהיג אותה. לגבי הרשות הפלסטינית, השולטת ביהודה ושומרון – המצב לא ברור דיו. להבנתי, מדיניות המשכורות למחבלים, התכנים החינוכיים, ההסתה במסגדים, הסירוב לשלול את חמאס או להתנער ממנו ועוד, אינם מאפשרים לתת אמון מלא בכך שהרשות הפלסטינית זנחה את האתוס האלג'יראי.
הקביעה הזאת אינה קונטרוברסלית במיוחד; זו הרי, אולי בניסוח מעט חד יותר, הנחת העבודה של הפרדיגמה הדומיננטית בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, זו שזכתה לכינוי ה"קונספציה" – ניהול הסכסוך. אין פרטנר. ובכן, מה עושים עם העובדה שאין פרטנר? התשובה הישראלית לשאלה הזאת עד השבעה באוקטובר הייתה: מחכים. זה הרי עניין שלהם, הם צריכים להשתנות. נחכה אפוא עד שישתנו, או עד שאירוע בלתי צפוי ישנה משהו במציאות הגיאו־פוליטית באופן שאפשרות חדשה תוכל להופיע.
ובכן, חיכינו, ואירוע בלתי צפוי אכן הגיע בדמות האסון החמור ביותר לעם היהודי מאז השואה, ובעקבותיו המלחמה הארוכה וההרסנית ביותר מאז הקמת המדינה. טרם נדע אם ואיך שינה אירוע זה את המציאות הגיאו־פוליטית שלנו. אך דבר אחד חובה עלינו להסיק ולעולם לא להדחיק מאירוע זה, על טבעת החנק הרב־זירתית שכמעט התהדקה עלינו במהלכו: הברבור השחור הבא הוא היתכנות ברורה, והוא עלול גם לשנות את המציאות הגיאו־פוליטית, כך שמדינת ישראל תחדל להיות חלק ממנה. אלג'יראיזם פלסטיני אינו רק מכשול בלתי עביר לשלום; הוא גם איום קיומי.
אולם האלג'יראיזם הפלסטיני הוא איום קיומי לא רק עלינו, אלא גם עליהם. מלבד העובדה שהוא מבטיח את המשך האלימות המסלימה, שמביאה רק ליותר ויותר אובדן גם בצד שלהם, הרי אם הסכסוך אכן יסתיים לא בחורבנה של ישראל, אלא בחורבנם של הפלסטינים, יהיה זה בגלל האלג'יראיזם. הוא זה אשר עלול להביא את ישראל למצב שבו היא תיאלץ להחריב אותם. אם היא זו שתשרוד. ודבר זה חייב להיות ברור: אם נגיע למלחמת גוג ומגוג בין ישראל לפלסטינים ולתומכיהם, כלל לא ברור שישראל היא זו שתצא מזה בחיים, או שמה שייוותר ממנה אחרי חורבן הפלסטינים לא יחוסל בידי ההשלכות שיהיו לכך.
הפלסטינים נדרשים לעבור תמורת־זהות מהסוג שהציל אותנו: לקחת את אידיאל פלסטין השלמה וההתיישבות בנחלת אבותיהם, ולהבין שהם יכולים בלעדיו, ולא יכולים איתו; ולהחליף את אתוס ההתנגדות האלימה באתוס של התפשרות וחתירה לשלום. הם מוכרחים להשתנות
ההכרה הזאת צריכה להוביל אותנו למסקנת המשך: איננו יכולים להמשיך להשאיר את העניין הזה "אצלם". איננו יכולים להרשות לעצמנו "להקפיא מצב" עד שהם, באורח כלשהו, ישתנו מעצמם ויחליפו את האתוס האלג'יראי בווקטור פעולה אחר. עלינו לנקוט צעדים יזומים כדי לשנות זאת בעצמנו. על מנת שישראל תוכל לשרוד, שלא לומר בשביל שיהיה סיכוי לשלום – ודוק, שלום ולא "הסכם שלום" – על הישות הפלסטינית לעבור תמורת־זהות, הכוללת הקרבת ציפורי נפש המקננות בה בעוצמה כבר מאה שנים.
***
כדי לא להגיע למלחמת גוג ומגוג, שלא תוכל להסתיים אלא בחורבנו של אחד העמים, האתוס האלג'יראי חייב להשתנות. פירוש הדבר הוא שהפלסטינים נדרשים לעבור תמורת־זהות מהסוג שהציל אותנו: לקחת את אידיאל פלסטין השלמה וההתיישבות בנחלת אבותיהם, ולהבין שהם יכולים בלעדיו, ולא יכולים איתו; ולהחליף את אתוס ההתנגדות האלימה באתוס של התפשרות וחתירה לשלום. הם מוכרחים להשתנות.
גם אנחנו מוכרחים לקחת אחריות על השינוי הזה, על הצעדים הקשים המתבקשים מכך. ישראל נדרשת להתערב באופן כוחני וכפוי במערכת החינוך הפלסטינית, להטיל סנקציות כלכליות על הענקת משכורות למחבלים, ולחשוב על דרכים יצירתיות נוספות – גם אם הן כרוכות בהפעלת כוח – להביא את הפלסטינים לחדול ממעשים המפרנסים את האתוס האלג'יראי. אם הפעולות הללו לא יועילו, יש לשקול גם עידוד הגירה של אוכלוסייה פלסטינית וסיפוח שטחים כבושים כחלק ממיטוט האידיאל האלג'יראי ומקידום סיום הסכסוך.
וכאן מקננת ציפור נפש ישראלית שעלינו להיות נכונים להקריב. בקרב מסה קריטית של ישראלים, בעלת מוטת השפעה רחבה על דרכי פעולתה של ישראל, מקננת ציפור נפש בדמות אידיאל "הצדק לפלסטינים". אולם הסירוב לנקוט אמצעים חמורים, כוחניים ואלימים, משדר לפלסטינים מסר שלפיו האידיאל האלג'יראי לעולם לא יאיים על קיומם. לא חשוב כמה פעמים יפסידו לישות הציונית, לעולם תהיה להם הזדמנות להשתקם ולנסות שוב. כל עוד האידיאל האלג'יראי לא מוכנס לתרדמה, לא יוכל להיות כאן דבר מלבד שפיכות דמים. כל עוד לא יהיה שכנוע עמוק בצד הפלסטיני שהאידיאל האלג'יראי מאיים על עצם קיומם, הוא ייוותר פעיל. הפלסטינים לעולם לא ישתכנעו בכך אם אנחנו לא נראה נכונות לממש את האיום הזה.
***
וישנה ציפור נפש ישראלית נוספת, שעלינו להיות מוכנים להקריב. הנה שאלה שישראלים רבים, המהווים מסה קריטית, נמנעים מלשאול את עצמם: ביום שבו הדבר שאנו דורשים מהפלסטינים – נטישת האידיאל והאתוס האלג'יראי – יתרחש, מה נעשה אז? אותו אלג'יראיזם פלסטיני, המאפשר את חורבננו העתידי, מציל אותנו בהווה מהתמודדות עם השאלה מה נעשה ביום שבו ירד מהבמה. שכן גם הניצחון עלול לדרוש מאיתנו להקריב ציפורי נפש.
כדי שהאתוס האלג'יראי ירד מהבמה, על הפלסטינים לדעת שהוא איום קיומי עליהם; אך עליהם לדעת גם שיש להם אופק קיומי חלופי. קיומה של ישות פלסטינית שוחרת שלום ידרוש מישראל לוותר, במידה כזו או אחרת, על ריבונות בשטחים מסוימים שבין הירדן לים. הציפייה שנוכל לחיות לאורך זמן כשבקרבנו מיעוט עצום במעין מעמד "ד'ימי" ישראלי בלי שהאתוס האלג'יראי ישוב לפעם בו, הוא משאלת לב.
רוב מוחלט של הישראלים – ואני בתוכם – נוטים לייחס את אידיאל ארץ ישראל השלמה לצדדים הקיצוניים והדתיים יותר בימין, בעוד אנו תומכים בכיבוש מסיבות פרגמטיות־ביטחוניות בלבד. במהלך כתיבת מאמר זה הופתעתי לגלות את עוצמת ההתנגדות שבתוכי למפה של מדינת ישראל שלא נראית כפי שהיא היום – מהירדן לים. הרעיון של ויתור על שטחי מולדת, אזורי ההר אשר דווקא בהם – לא במישור – נולד עמנו, ואשר בהם התחוללו קורותיו, הוא קשה מכפי שאנחנו מוכנים להודות בפני עצמנו. יתרה מכך, ויתור על שטחי מולדת במקרה זה יכלול מעשים מהסוג שנדמים לנו בלתי אפשריים בהקשר הפלסטיני – פינוי בכוח של אנשים מבתיהם, שלא זו בלבד שאינם עוינים אותנו, אלא שהם ניצבים בחזית ומחרפים את נפשותיהם למען מדינת ישראל פעם אחר פעם. אולם אם בדמות מדינה פלסטינית של ממש או בדמות אוטונומיה משמעותית אחרת, היום שבו הפלסטינים יהיו מה שאנחנו דורשים מהם – שכנים שוחרי שלום – הוא היום שבו ניקרא לשלח את ציפור הנפש הזאת.
מדינת ישראל נולדה מתוך הנכונות היהודית לשלוח אידיאלים מסוימים לתרדמת תוך ויתור על מימושם בזמן ההווה, ומתוך הנכונות לבצע את הנדרש כדי להתגונן מפני ישות רצחנית ולשים קץ למעגלי שפיכות הדמים. בזכות הדברים הללו היא קיימת, וכאז כן היום אלו הם הדברים הנחוצים כדי שתתמיד בקיומה. היה קשה ביותר להשלים איתם אז, וקשה ביותר להשלים איתם היום. אולם אין לנו ברירה אחרת.
***
כתיבת הדברים הללו הייתה לי קשה ביותר. בשורות אלו קראתי לקבוצות זהות – כולל עמי שלי – לחולל תמורות בזהויותיהן. כשמרן וכמי שסבור שמוקדי זהות פרטיקולריים הם מקור המשמעות בחיים, הדבר נתון בהתנגשות חמורה עם אמונות הליבה שלי. לא זו אף זו, הצדקתי, מוסרית ופרגמטית, נקיטת צעדים נוראים, הכוללים בהכרח פגיעה באינדיווידואלים פרטיים כאן ועכשיו למען עתידם של עמי האזור. כהומניסט, המאמין שבני אדם הם תכליות בפני עצמן, וכמי שחושש ממה שמתן לגיטימציה לחשיבה כזו עלול להוביל אליו, המחשבה הזאת מזעזעת אותי. שתי המסקנות הללו שמות אותי בדיסוננס חריף. אם לא די בכך, הרי עדיין איני יודע אם אוכל לעמוד מאחורי הדברים. אך אני מוכן לעמוד מאחורי העיקרון: אין בצע בדברי שלום מבלי דברי אמת.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
