תמכו בנו
מהיחס לעבדים ועד לקורונה: סוכות כחג החירות
עיון בסיפורים על טבי, עבדו של רבן גמליאל שגם למד עם החכמים בסוכה, מציג חתירה תחת מוסד העבדות, גם כשהיה מוסכמה חברתית

לחג הסוכות פנים שונות. בימים הטרופים שפקדו את עולמנו, בהם פעם אחר פעם הבדיקה האם קלו המים עולה בתוהו – כמו במשפטו האלמותי של אברהם שלונסקי, שהולחן לרגל חג הסוכות, "כשוב יונה באין עלה טרף" – אבקש להעמיד במוקד השורות הבאות את רעיון החירות.

הטעם העיקרי המופיע במקרא לקיום מצוות הישיבה בסוכה מבואר בספר ויקרא: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג מב). משום כך, בחג הסוכות שזור גם מוסר ההשכל היהודי בנוגע ליחס לעבדים, הקשור באופן הדוק לסיפור יציאת מצרים. לא בכדי הציע אליעזר שבייד כי לסוכה חלק בלתי נפרד בכינון התודעה המתנגדת לעבדות: "הסוכה מתפרשת כסמל נגדי לערי המסכנות שבני ישראל בנו למצרים בשעבודם".[1]

מעניין אפוא לבדוק, על רקע חג הסוכות, מה היה בפועל יחסם של חז"ל לסוגיית חג הסוכות, העבדות והחירות. רבים וטובים כבר כתבו בנושא והתעמקו בו ברצינות הראויה, ואילו התרומה אותה אבקש להשיא צנועה יותר: ניסיון ללמוד שיעור לחג מדמותו של טבי, עבדו של רבן גמליאל, אשר אחד הסיפורים המוכרים על אודותיו שובץ במשנה במסכת סוכה:

מַעֲשֶׂה בְטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה. וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים, רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי, שֶׁהוּא תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה. וּלְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ, שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.משנה סוכה ב א

אבקש לטעון כי הכללת דמותו יוצאת הדופן של טבי כעבד המשתתף בלימוד בסוכה על הלכותיה מטילה, אולי, חובה מוסרית על יושבי הסוכה, ביחס לעבדיהם או ביחס למוסד העבדות בכללותו. טענה זו אבסס באמצעות התחקות אחר חלק מאזכוריו השונים של טבי בספרות חז"ל והאופן שבו התייחס אליו אדונו, רבן גמליאל. את הקטעים הללו אשווה לתיאוריו של פרדריק דאגלס, שנולד כעבד במרילנד שבארצות הברית והפך ברבות השנים לאחד מהקולות הבולטים והחשובים במאבק לביטול העבדות באמצעות ספרו האוטוביוגרפי "עבד אמריקני: סיפור חייו" שיצא לאור בשנת 1845 וממשיך להשפיע עד ימינו אנו.

על רבן גמליאל מסופר שכשפגע בטבי, עבדו, הוא שמח על כך שהלה יוכל לצאת לחופשי לפי הדין המקראי על יציאת העבד ב"שן ועין"

כבר בפתח הדברים אדגיש: על אף שניתן ללמוד מ"סיפורי טבי", אין בקריאה זו משום אנכרוניזם. חז"ל בכלל ורבן גמליאל בפרט לא ביקשו לבטל את מוסד העבדות, במידה רבה עובדת החזקתו של טבי מיסדה את מנגנון העבדות. יתר על כן, כפי שציין אפרים אורבך, שביקר את הכתיבה האפולוגטית שביקשה להציג את יחס היהדות לעבדות כמגדלור מוסרי: "הלכות עבדים אין בהן כדי להוסיף פרק מפואר לתולדות המוסר בישראל".[2] יחד עם זאת, לטעמי, ניתן לקרוא את יחסי רבן גמליאל וטבי כקריאת תיגר מסוימת, מצד שניהם, אשר חותרת תחת יסודות מוסד העבדות באופן שנראה על פניו מוסרית יותר מהאופן שבו תיאר דאגלס את יחס אדוניו שנים רבות מאוד לאחר מכן. לקריאה זו השלכות על האופן שבו נוכל להבין את חג הסוכות, בפרט בשנה זו.

 טבי נגד דאגלס

דוגמא ללימוד חשוב על היחס שהעניק רבן גמליאל לטבי עבדו ניתן למצוא ביחס לאלימות הפיזית, שהייתה מנת חלקם של רבים מאוד מבין מי שנמכרו לעבדות. דאגלס, למשל, ראה במו עיניו ואף חווה לא אחת על בשרו את רמיסת כבוד האדם של העבד: בהצלפות שוט; באונס; בבעיטות ואגרופים; בקשירות; בירי וכיוצא באלו. הוא נאלץ להתמודד עם פגעי החום והקור בלי שניתן לו מענה ולסבול לא אחת במהלך חייו מחרפת רעב של ממש.

לעומת זאת, על רבן גמליאל מסופר שכשפגע בטבי עבדו, הוא שמח על כך שהלה יוכל לצאת לחופשי לפי הדין המקראי על יציאת העבד ב"שן ועין". לא ברור אם רבן גמליאל פגע בטבי בטעות, או שמא עשה זאת בכוונה כדי לשחרר את העבד ממרותו. וכך נכתב בתלמוד הבבלי: "מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה. מצאו לר' יהושע אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? אמר לו: שסמיתי את עינו" (בבא קמא, עד ע"ב).

רבן גמליאל חושף את ההזדהות שלו עם רעיון חירות האדם כאשר הוא מבקש לשחרר את טבי. על אף שבהמשך מתברר שטבי לא יוכל לצאת לחופשי בשל היעדר עדים לאירוע, רבן גמליאל מוכיח שגם כאדון, השאיפה המוסרית הראויה והמתבקשת הינה שהעבד יצא בסופו של יום לחופשי. הפעלת כוח פיזי עליו לגיטימית רק לשם שחרורו מכבליו. מסיפור זה עולה מסקנה נוספת: רבן גמליאל לא תפס את עבדותו של טבי כמהות בלתי משתנה, כמנטליות המכוננת את הווייתו. נסיבות החיים הביאו אותו לכך, ובמציאות אחרת ראוי היה שיהא אדם חופשי.

מסקנה זו מתחדדת לאור סיפור נוסף על אודות טבי, המובא במדרש משלי: "ועוד מעשה היה ברבן גמליאל הזקן, שהיו הזקנים מסובין אצלו …טבי עבדו עומד ומשמשו. אמר ר' אלעזר בן עזריה : אי לך כנען שחייבת לבניך, בין צדיקים בין רשעים. בדין היה שיהא טבי מוסב ואנו משמשין". מכאן  עולה כי גם אם נכפה על אדם להיות עבד בשל השתייכותו הקבוצתית, אסור להסיק מכך שבמובן העמוק, העסקתו בתנאי העבדות מהווה אקט מוסרי. חכמים מרחיקים לכת ואף קובעים שבעולם מתוקן, הם אלו אשר היו צריכים לשמש את טבי, כבן חורין, בהיותו צדיק ותלמיד חכם.

ובחזרה לאדונים של דאגלס: אלו אמנם נהגו באכזריות מופלגת כלפי העבדים והוא בכללם, אך עדיין תפסו אותם כבני אדם תבוניים אשר בתנאים מסוימים עשויים להתפקח ולהסיר את עולם מעליהם. לכן התעורר בקרב האדונים חשש כל אימת שראו את עבדיהם מנצלים את זמנם הפנוי לטובת לימוד קרוא וכתוב או לתפילה ולא מעבירים את זמנם רק בשתייה לשוכרה או בקרבות אגרוף ביניהם. כך מצאו עצמם הנוצרים האדוקים מפזרים באלימות ניסיונות של עבדים להתכנס לטובת לימוד ותפילה משותפת.

דאגלס מספר כי גם שינון של אותיות במסגרת לימוד חול לא התקבל יפה אצל המאמינים הצבועים. הוא מעיד כי כאשר אדונו גילה שאשתו מעבירה לו שיעורים, הוא התמלא חמת זעם וקבע כי "לימוד יקלקל את הכושי הטוב ביותר בעולם… אם תלמדי את הכושי הזה… לקרוא, דבר לא ירסן אותו. הוא יהיה לנצח בלתי כשיר להיות עבד".

בסופו של דבר לא רק טבי הוא עבד שישן תחת המיטה. גם בעל הבית לעתים שביר, פגיע וחסר אונים

על אף שגם לפי דיני המשפט העברי אין ללמד את העבד תורה (בבלי כתובות, כח ע"א), דמותו של טבי מסמלת את ההיפך הגמור לגישה בה נקטו האדונים האמריקאים ואולי גם חלק גדול מבעלי העבדים העבריים. וכך מסופר: "טבי, עבדו של רבן גמליאל, היה נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים".

באותה מידה, הסיפור שבו פתחנו על טבי בסוכה מלמד על רצונו להשתתף בלימוד התורה המתקיים בה (ירושלמי סוכה ב א). אילו היה נוקט רבן גמליאל בגישת בעלי העבדים בארצות הברית או בגישה הלכתית מחמירה, ניתן להניח שלא היה מאפשר לטבי להשתתף בלימוד; הימצאותו הייתה מסתכמת במתן שירות לאדוניו. רבן גמליאל אפשר זאת חרף (ואולי לטובת) האפשרות שיהפוך "לעבד בלתי כשיר".

עֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו

לפי הקריאה שהצעתי, רבן גמליאל מבקש להדגיש את מוטיב החירות של חג הסוכות ואולי אף לקחת אותו צעד נוסף קדימה. הסוכה איננה רק שמיטה של בעלות על קרקע, היא מסמלת גם שמיטה של בעלות על בני האדם, ולענייננו – העבדים. רבן גמליאל ביטא זאת בכך שבחר להתייחס באופן שונה לעבדו ולאפשר לו, מתוך הערכתו כתלמיד חכם, להסתופף בסוכה ולהשתתף בלימוד.

התנהלות זו, שבאה לידי ביטוי גם בסיפור בו מתעקש רבן גמליאל להתאבל על מותו של טבי חרף העובדה שאין דרישה הלכתית לכך, מבטאת את תפיסת העולם שאותה ביקש להנחיל: "יש להפריד בין הנורמה החיצונית, המחייבת את החברה כולה, לבין המשמעות הפנימית, הקשורה למקרה של היחיד".[3] גם אם הנורמה החיצונית מאפשרת לנצל את העבד, להכות אותו, למנוע ממנו ללמוד תורה, לתפוס אותו כיישות שתכליתה שירות האדון, לאדם הפרטי (גם זה שאינו במעמדו של רבן גמליאל) יש את הזכות ואולי את החובה לדחות אותה. זכר ליציאת מצרים, זכר לסוכות.

לצד סיפורי רבן גמליאל וטבי, במשנה מופיע משל העוסק בקשר בין עבד לאדונו ומעביר היטב את רעיון החירות בחג. המשנה במסכת סוכה קובעת שבתנאים מסוימים, שבהם יורד גשם עז על הסוכה, מותר לאדם לוותר על הישיבה בסוכה. לשם המחשת ההיגיון בהלכה זו מובא משל על "עֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו". הפרשנות המקובלת הינה שהגשם הוא קיתון המוטח בפניו של העבד (האדם) על ידי האדון (האל); האדון אינו מרוצה מעבדו ונוהג בו ככלי אשר אין בו חפץ.

שבריריותה של הסוכה והיותה נתונה לחסדי שמים, לרוחות וגשמים, לחום ולקור, באות להזכיר לנו את שבריריותנו. בסופו של דבר לא רק טבי הוא עבד שישן תחת המיטה. גם בעל הבית לעתים שביר, פגיע וחסר אונים. זוהי תזכורת טובה לכולנו בימים כאלה, המדגישים את שבריריות החיים, ואת האופנים השרירותיים שבהם יכולה להישלל חירותנו וחירות זולתנו.

כמו זיכרון יציאת מצרים, הדורש מאיתנו להתבונן בעוולות ולתקנן מכיוון שגם אנחנו היינו קורבנות לעוול, הסוכה דורשת מאיתנו להתבונן בחולשה האנושית, להבינה ולחפש לה מזור ותיקון. אולי, בניגוד לפרשנות המקובלת למשל העבד ורבו, רומזים לנו חז"ל שמציאות שבה האדונים נוהגים בברוטליות כלפי עבדיהם ושופכים קיתון בפניהם עומדת בניגוד גמור לרציונל שבבסיס קיום מצוות הסוכה ומפקיעה את תוקפה.

הערות שוליים:

[1] אליעזר שביד, ספר מחזור הזמנים : משמעותם של חגי ישראל (1984), עמ' 97.

[2] אפרים א. אורבך, "הלכות עבדים כמקור להיסטוריה החברתית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד" החברה ההיסטורית בישראל ד141 (1960), עמ' 189.

[3] כדברי אברהם וולפיש בפירושו לסיפור זה במסכת ברכות: אברהם וולפיש, מרבדי משנה – פרקי ברכות : עיון ספרותי ורעיוני במשנה מסכת ברכות (2018), עמ' 34.

השארת תגובה