המונח "הסטטוס קוו" משמש כיום באופן גמיש מאוד כדי לתאר הסדר כלשהו בענייני דת ומדינה, כרצונו של הדובר, או התנגדות לשינוי כלשהו בתחום. במקורו התייחס הביטוי לפשרה שהושגה לפני קום המדינה בנושא אופיה היהודי של ישראל והתנהלותה בכל הקשור לסוגיות דת ומדינה. מאז מהווה הסטטוס קוו נקודת ייחוס קבועה, גם אם מעורפלת, בכל דיון בנושא דת ומדינה בישראל וזוכה להתייחסות כמעט בכל הסכם קואליציוני ומטעם כל ממשלה בישראל.

ראשיתו של הסדר הסטטוס קוו במכתב ששלח בן גוריון בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית אל הסתדרות 'אגודת ישראל העולמית', הגוף הייצוגי הגדול ביותר של הקהילות החרדיות בישראל. במכתב הבטיח את מה שיכונה ה'סטטוס קוו' בהתייחס לארבעה נושאי מפתח של דת ומדינה:

• א. שבת – השבת היא יום המנוחה החוקי
• ב. אישות – הנישואים והגירושין במדינה ייערכו רק על ידי הרבנות הראשית (הדבר לא כתוב במפורש, אבל נרמז)
• ג. כשרות – כל מטבח ממלכתי יציע אוכל כשר
• ד. חינוך– זרמי החינוך הנפרדים יזכו לאוטונומיה, עם זאת ייקבע מינימום כלל ישראלי של לימודי ליבה.

עם הזמן, התקבעו ההבנות שבמסמך לכדי מציאות במדינת ישראל[1].

הסטטוס קוו איננו מחייב ואיננו רלוונטי למציאות הישראלית

מכתב הסטטוס קוו הוא מסמך מעורפל ובלתי מפורט, נעדר כל תוקף משפטי, אשר נכתב בנקודת זמן מסוימת טרם קום המדינה, במציאות שונה בתכלית מזו הקיימת כיום במדינת ישראל. ההאחזות בו, ובאופן נפוץ אף יותר העלאה שרירותית של המונח "סטטוס קוו", לצורך שימור מצב מסויים בענייני דת ומדינה, אינם מתאימים לחברה הישראלית כיום, למאזן הכוחות הקיים בה ולצרכי הקבוצות השונות בה. הסטטוס קוו קיים רק כסיסמה. כמציאות חיה הוא אינו רלוונטי עבור כל הצדדים.

מבחינת מרבית הישראלים החילונים, הוא כפוי ואנכרוניסטי ומתעלם מהמרחב הציבורי, החווה משנות התשעים תהליכים מקיפים של חילון. קניונים, בתי עסק ובתי קולנוע רבים פתוחים בשבת; גופים שונים המערערים על מונופול הרבנות בתחומי הכשרות קמו וזכו להכרה חלקית; קיימות מספר אלטרנטיבות לנישואים ברבנות הראשית, החל מהכרה בנישואים בחו"ל (החל מ-2006, גם לזוגות חד מיניים) ועד ארגונים שונים שעורכים חופות באופן פרטי (שאינן מוכרות על ידי המדינה); רשויות מקומיות שונות, בעיקר בגוש דן, מציעות שירות הסעות ציבורי בשבת, ועוד. מנגד, בזרמי החינוך של החברה החרדית אין הקפדה על לימוד מקצועות ליבה, ויש אף כוונה לפטור את זרמי החינוך החרדיים מהתניית תקציבי מדינה בחובה זו.

יש לדחות את הדיבור על "הסטטוס קוו", שממילא מעורפל ולעיתים מנוגד אף למסמך המקורי, ולקדם התייחסות עניינית לסוגיות דת ומדינה העומדות לפנינו, באופן של בחינת כל מקרה לגופו. יש לפעול למען הגנה הבסיסית על זכותם לחופש דת של כלל אזרחי המדינה, ולכינון הצביון המשותף שאנו מעוניינים שיאפיין את המרחב הציבורי.

[1] ב-1951 חוקק חוק עבודה ומנוחה שאסר על עבודה בשבת, למעט מספר מעסיקים שקיבלו היתר מיוחד.

כל מטבח ממלכתי הוא כשר, כולל כל מטבח בצה"ל, ומנוע מלהגיש אוכל לא כשר. הרבנות הראשית קיבלה מונופול על חלוקת תעודות כשרות בישראל.

הרבנות הראשית היא הגוף היחיד בישראל שמוסמך לערוך חופות ודיני גירושין בישראל. אין נישואים אזרחיים במדינה.

זרמי חינוך אוטונומיים פועלים עבור הציבור החרדי והדתי, ואף מחולקים ביניהם לתת-זרמים.