התפוצצות פרשת קליטתם של ילדים מעולי אתיופיה בבתי ספר דתיים בפתח תקווה הציבה למשך שבועות אחדים את החינוך הציוני-דתי, הממלכתי והפרטי, בחזית השיח הציבורי. דומה, עם זאת, שהדיון שנפתח, שהעלה אמנם שאלות קשות וחשובות על גזענות, אחריות ציבורית וקליטת עלייה, החמיץ הזדמנות נדירה לבחינה מדוקדקת וכנה של השינויים המתחוללים בשנים האחרונות במרחב חינוכי זה: מגמות גוברות של התחרדות, הקצנה ובדלנות המאפיינות את הציבור הציוני-דתי, מסביר ד"ר אריאל פיקאר, מוטמעות במהירות בחינוך הממלכתי-דתי.
הזרם הממלכתי-דתי הולך ומאבד את היסודות הממלכתיים שבבסיסו לטובת רכיביו הדתיים. במקביל, בתי ספר פרטיים שנפתחו בעשורים האחרונים ברוח הציונות-הדתית המתחרדת מושכים אליהם רבים מבניה. התחרות מעודדת הקצנה והתהום הנפערת בין החינוך הציוני-דתי − הן הממלכתי והן הפרטי – לבין החינוך הממלכתי מעמיקה ומתרחבת. לכן, גם אם דחייתם של תלמידים נעשית בשל היכרותם המועטה עם אורחות הדת, כפי שנטען, ולא ממניעים גזעניים, הרי שזהו שינוי ניכר וחד מהתפיסה שעמדה בבסיס החינוך שביקש הזרם הציוני-דתי לגבש, תפיסה שביקשה להתערות בציבוריות הישראלית מתוך ביטחון בזהות הדתית וביכולתה להתמודד עם השונה ממנה.
בניגוד לציבור החרדי, שמעולם לא ראה עצמו כחלק מהמעשה המדיני של הציונות, מבאר ד"ר פיקאר, שאף הציבור הציוני-דתי להשתלב בכל תחומי החיים בישראל, תוך שמירת ייחודיותו הדתית. המאמץ הניכר שעשו רבני הציונות הדתית ומנהיגיה בראשית ימי הציונות ובעשוריה הראשונים של המדינה לפשר בין המשמעויות הנגזרות מקיומה כמדינה מודרנית, ריבונית ודמוקרטית, לבין ציוויים הלכתיים, בא לידי ביטוי בהקמת מערכת החינוך הממלכתי-דתי ובעיצובה. בתי הספר הממלכתיים-דתיים ישבו ברובם בשכונות מעורבות, שכן הציבור הציוני דתי הסתייג מהתבדלות גיאוגרפית. נקלטו בהם בני ובנות משפחות מסורתיות ואף חילוניות מבלי שאיש נדרש לשנות את אורחות ביתו. וגם אם לא תמיד עלה הדבר יפה, הרי שלרוב ביקש החינוך הממלכתי-דתי לחדד את זהותם הדתית של תלמידיו מבלי לשלול זהויות יהודיות וישראליות אחרות.
אולם השינוי שחל בציבור זה עם אימוצן של הגישות המשיחיות לאחר מלחמת ששת הימים, לצד פריחתו של מפעל ההתנחלויות והקמתם של יישובים ציונים-דתיים שאוכלוסייתם הומוגנית, ממשיך ד"ר פיקאר, הניבו תהליך מחריף של התבדלות. מגמת ההשתלבות של הדורות המייסדים נדחקה מפני התפיסה החדשה, הרואה במדינה כלי רכב לשינוע הגאולה. "זהו שינוי תרבותי בתפיסה העצמית של הציבור הציוני-דתי", אומר ד"ר פיקאר, ומשמעותו הוא התנערות מפשרנות ובחירה בחד משמעיות שמספקת הקיצוניות.
אלא שקיצוניות, הסתגרות ובדלנות, סבור הרב פרופ' דוד הרטמן, עומדים בסתירה קשה עם חזון החינוך הדתי ופוגעים, יותר מכל, בתלמידים. "התאמה בין המציאות ובין ההלכה", הוא אומר, הינה "האתגר מספר אחד של החינוך הדתי", ומשימתו הראשונה של החינוך, לכן, הינה הכשרת התלמיד לנווט דרכו בעולם המודרני "בעיניים פקוחות וביושר אינטלקטואלי".
תפקיד החינוך, הוא מוסיף, הוא לבקר את הקיים ולהציע אופציה אחרת. התאמה בין מציאות ויהדות, לכן, "אין משמעה שהיהדות צריכה לקבל כמות שהוא את כל מה שיש בעולם המודרני. ההתאמה אינה כניעה לעולם המודרני, אלא עירנות אליו והכרה בחשיבות הבנתו". החינוך הדתי, לכן, מחוייב "להראות שהתורה יכולה להיות אופציה של חיים תוססים בעולם המודרני. אסור לו להיות מנותק מהמציאות ואסור שיהיה מגדל שן או גטו המונע מן האדם לחיות בעולם כהווייתו. אסור שהשקפת היהדות תהיה רדודה, חסרת אתגר אינטלקטואלי ונעדרת רגש עמוק. חינוך צריך לדבר למוח וגם ללב וחינוך דתי צריך ליצור שאיפה להגיע אל פסגת החוויה הרוחנית, ליצור קונספציה אחרת של העולם ולהציע אופציות של חוויות נשגבות".
חידוש אינו בגידה ביהדות, סבור הרב הרטמן. להפך, זהו האמצעי העיקרי להמשכיותה. בעוד שדכאנות, כלומר התעלמות מהמחוייבות לראות את העולם נכוחה, לא רק שלא תשמר את המסורת, אלא אף תביא לחיסולה: "המסורת היהודית המשיכה רק כשעודדו את כוח היצירה. מורשת אין פירושה כלא שבו אין האסירים מורשים לחשוב ולחוש באופן עצמאי". החינוך, לפיכך, אומר הרב הרטמן, מחוייב "לשחרר את כוח החידוש והיצירה הענק הטמון בכל תלמיד, ואסור שמורשת העבר תיצור כבלים ופחדים ממה שיש באדם".
"החינוך הדתי", הוא מסכם, "צריך ליצור אדם שאינו מפחד מפני מורשת העבר, אלא חופשי לחשוב בתוכה."
