בבני ברק, שתי חיילות הוברחו מהמון חרדי זועם ומפקד מחוז תל-אביב במשטרה הסביר ש"הצבא חייב לתאם איתנו כניסה לעיר". בטמרה, ופאא עוואד נרצחה מירי תועה, ושר האוצר וסגן שר הביטחון הגיב: "אנחנו עכשיו אשמים גם בזה שאתם רוצחים אחד את השני?". שני האירועים האלה הם פנים שונות של מציאות אחת: אובדן הריבונות הפנימית של מדינת ישראל.
ריבונות איננה רק שמירה על גבולות, הנפת הדגל או גיוס לצבא. ריבונות נמדדת בשילוב של כוונה מטעם השלטון לפעול לטובת כלל אזרחי המדינה, ובהמשך לכך, יכולת של רשויות המדינה להפעיל סמכות בתוך גבולותיה. הפיכתם של אזורים שלמים בישראל, חרדים או ערבים, לאקס־טריטוריות, בין אם מבחירת תושביהן ובין אם כתוצאה מהזנחת השלטון, איננה רק כשל משילותי נקודתי אלא סימן להתפוררותה של המסגרת הפוליטית.
מה קורה למדינה כשהמסגרת המשותפת מפסיקה להיות מובנת מאליה? בשנים האחרונות תודעת הרוב האחראית בישראל נסוגה, ואת מקומה תפסה תודעת מיעוט הישרדותית.
מדינת ישראל מורכבת מקבוצות שונות החיות זו לצד זו: יהודים חילונים, מסורתים, דתיים וחרדים; אזרחי ישראל הערבים; ימנים ושמאלנים. כשתודעת המיעוט שולטת, הקבוצה מבקשת בראש ובראשונה להגן על עצמה: על זהותה, על תרבותה ועל צרכיה הייחודיים. היא פועלת מתוך חשד מתמיד כלפי הסביבה ומתוך דחף הישרדותי.
בישראל של היום כל אחת מקבוצות המיעוט חשה שהיא נלחמת על ערכיה וקיומה מול קבוצות אחרות המבקשות, לתפיסתה, לפרק אותה. במצב עניינים כזה, אפילו מי שאינם מיעוט באופן אובייקטיבי פועלים מתוך תודעת מיעוט. וכאשר כל הקבוצות פועלות כך, איש אינו נושא באחריות הכוללת. המדינה מתפרקת לאיים של אינטרסים, והמרחב המשותף נותר ללא מבוגר אחראי.
במדינה ריבונית, האחריות לשבור את המעגל הזה מוטלת בראש ובראשונה על השלטון, שמחויב לפעול מתוך תודעת רוב ואחריות לכלל החברה. בעבר היה זה כמעט טקס קבוע: ראש ממשלה נבחר עולה לבמה ומצהיר כי יהיה ראש הממשלה של כולם. לא תמיד האמנו, אך עצם ההצהרה ביטאה הבנה עמוקה של ריבונות – שהשלטון איננו של שבט אלא של מדינה. בשנים האחרונות נדמה שלא רק המחווה הסמלית הזו נעלמה, אלא גם עצם ההכרה בכך שהשלטון מחויב לכלל אזרחי המדינה. הממלכתיות איננה עוד אידיאל שנשחק, אלא שפה פוליטית שהוחלפה בתודעה שבטית גלויה.
חשוב לזכור ולהזכיר, אובדן הריבונות שאנו חווים איננו גזירת גורל אלא תוצאה של בחירה – בחירה של הנהגה להישאר שבטית במקום ממלכתית, ובחירה של חברה לוותר על האחריות המשותפת. מדינה יכולה להכיל הבדלים עמוקים ואף אוטונומיות מוגבלות של קבוצות בקרבה, אך אינה יכולה להתקיים בלי סמכות אחת ובלי תחושת אחריות כוללת הנובעת מתודעת רוב. בלי תודעה כזו אין ריבונות – רק איים של קיום זה לצד זה בתוך גבולות שעדיין נקראים מדינה. אנחנו זקוקים לממשלה שמבינה כי תפקידה איננו הישרדות פוליטית או לשרת שבט אחד, אלא לשאת באחריות מלאה לחברה כולה, ולהשיב למדינה את הריבונות שאבדה לה מבפנים.
