תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

יעקב, ישראל, רחל ולאה: את האיחוי אנוכי מבקש

שני שמותיו של אבי האומה מעידים על הפיצול שבתוכו, המתבטא גם בנשותיו, האחיות המסוכסכות. כ"בני ישראל" ניתן ללמוד ממנו על הכלת ניגודים, ומנשותיו - על אחווה גם בתוך השבר
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי: המסורת היהודית מבקשת לפייס בין שתי האחיות העוינות שהיו אמהות "בני ישראל" 
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי: המסורת היהודית מבקשת לפייס בין שתי האחיות העוינות שהיו אמהות "בני ישראל" 
ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. היא חוקרת קבלה, פסיכואנליזה ומגדר, ומרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכון ת"א לפסיכואנליזה. ספרה של קרא-איוונוב קניאל, "קדשות וקדושות -אימהות המשיח במיתוס היהודי", ראה אור בשנת 2014 וזכה בפרס פינס ובפרס וורבורג (סדרת הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד). ספרה "חבלי אנוש – הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" ראה אור בהוצאת כרמל בשיתוף עם סדרת "פרשנות ותרבות", 2018. ספרה החדש:

בספר בראשית זוכה האומה העברית המתהווה לשם "בני ישראל", כינוי המורה בראש ובראשונה על שנים-עשר בני יעקב היורדים לשבר שבר במצרים (בראשית מב ה). זהותנו האישית והלאומית כ"בנים" מתפתחת והולכת במסורת היהודית לדורותיה: בספרות המקרא, המדרש, ההלכה, הפילוסופיה, הקבלה, ההגות והחסידות. תודעת הבנים מזכירה לנו שתמיד ישנו מקור שניתן לשוב אליו, שיש לנו "הורים" להם אנו חבים את חיינו ואשר בכיבודם אנו מצווים לעולם ועד.

אולם מדוע בני ישראל דווקא, ולא 'בני אברהם' או 'בני יצחק'? על פי הזוהר, יעקב הנו הדמות המורכבת ביותר מבין שלושת האבות, בשל תפקידו כמאזן בין הצד הימני לשמאלי, בין החסד של אברהם לדין של יצחק, בין הסב לבין האב. כך למשל נאמר בזוהר:

העולם התחתון לא נשלם ולא היה שלם ולא נמצא בקיומו עד שבא אברהם ונתקיים העולם… ואחז בו בימין שהוא חסד, כמי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק ואחז בידו של העולם בשמאל, ונתקיים העולם יותר. כיון שבא יעקב אחז באמצע בגוף ונכלל בשני הצדדים, ונתקיים העולם ולא היה מתמוטט.זוהר ח"ג קיז ע"א

לאחר ליל מאבקו עם המלאך זוכה יעקב בשם ישראל, וניכר כי הוא נושא זהות כפולה לכל אורך חייו, אותם הוא מסכם במילים "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז ט). על פי הזוהר, זוהי מלאכתו המורכבת של יעקב: לחבר לא רק את שני אבותיו ומידותיהם אלא גם את דמות האח העקוב והעקום, הרמאי והגונב, עם האדם שאמור לסמל את מידת היושרה וללכד סביבו את מכלול השבטים והבנים. יעקב מוכרח ליצור אינטגרציה בין שני פניו, להחיות חלקים מתים, ולהתפייס בתוכו בכדי לאפשר פיוס בין בניו, היורשים את המחלוקת ומבקשים להרוג ולמכור את אחיהם.

רחל ולאה: פיצול בתוך פיצול

ומה בדבר אימהות האומה? הנה מתברר כי בעוד יעקב כולל בתוכו דמות כפולה בעלת שני שמות, סיפורי נשותיו מייצגים פיצול וריבוי של דמויות, שבתוכן מסתתרת משאלת איחוי עמוקה עוד יותר. ליעקב שתי נשים ראשיות, רחל ולאה, וכל אחת מהן מתפצלת בתוכה, ואוחזת בשפחתה שממלאת עבורה פונקציה חסרה של הולדה וחיזוק. הקרע בין רחל ולאה הוא מהקשים שמתוארים במקרא, כפי שמתארת זאת רחל: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי" (בראשית ל ח). האחיות נאבקות זו בזו ללא הרף החל בליל הכלולות, דרך חילופי היצועים בליל הדודאים וכלה במות רחל על אם הדרך בלידת בנימין. מהותן מוטבעת בהבדל ביחסם של הבעל והאב אליהן, וכן בחותם האלוהי המוענק לכל אחת מהן: רחל יפת תואר וטובת מראה, עיני לאה רכות; רחל עקרה, לאה וולדנית; רחל אהובה, לאה שנואה.

חז"ל לא היו אדישים לתמונות הקשות של המאבק בין רחל ולאה. בדרשה ידועה מתוך איכה רבה, מדרש המוקדש כולו לקינה ובכי על החורבן, ביקשו חכמים לפייס בין שתי האחיות. חורבן המקדש מבטא את שבר הבית הפרטי והלאומי, ואם ראשית הבית נעוץ בסיפורי בראשית, ובפרט בסיפורי יעקב ונשותיו, אזי מאותם סיפורים מוכרח לצמוח התיקון:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד… והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה…. ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. איכה רבה, הקדמה, כד

המדרש מדגיש כי רק רחל, היודעת את מצוקת החרפה, בשכבה תחת המיטה, במסרה את סימניה לאחותה, ביכולתה לסבול את תאוותה – יכולה לשכנע את הקב"ה למחול לעם ישראל על עוון העבודה הזרה. רק היא מעבירה את קנאתו ומונעת חורבן סופי. רחל הופכת כאן מדמות פסיבית הזוכה להבטחה אלוהית (כפי שהיא מופיעה כבר בנחמת ירמיהו, בפרק לא), לייצוג השכינה המבכה באופן אקטיבי את בניה, הזועקת על החורבן, ועושה כל מעשה שיש בידיה כדי להתפייס עם אחותה ובכך להביא שלום בין שמים וארץ, ובין האל ועמו.

לגלות את האחווה מבעד למאבק

נראה שעמדה אינטרטקסטואלית פנים-מקראית סייעה לחכמים לפייס בין האחיות ולהציע רגע של חסד והושטת יד נסתרת ביניהן. שכן כבר במגילת רות נאמר: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם" (רות ד יא). מנין שאבו מחבר (או מחברת) המגילה את העוז לומר כי רחל ולאה "בנו שתיהם" את בית ישראל? והרי ספר בראשית מציג תמונה הפוכה בתכלית! ייתכן שמרחק הזמן והפרספקטיבה הרחבה של הדורות מאפשרים להבין כי מבעד למאבק עשויה להתגלות גם אחווה.

הזוהר ממשיך באינספור דרשות את מגמת הפיוס שהחלה במדרש חז"ל. אלא שבעוד הטקסט החז"לי  מציג את שתי האחיות כדמויות ארציות, בזוהר שתי האחיות מייצגות את המידות הנשיות באלוהות, ספירת בינה וספירת מלכות, היא השכינה. כך למשל מציג הזוהר את מצוות השמיטה כמייצגת את רחל, השכינה, ואילו את מצוות היובל כמייצגת את לאה, ספירת בינה:

יַעֲקֹב, שֶׁהִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשָּׁה עַל הַבְּאֵר, לָמָּה לֹא הִזְדַּמְּנָה לוֹ לֵאָה, שֶׁהֲרֵי הֶעֱמִידָה לוֹ לְיַעֲקֹב כָּל אוֹתָם הַשְּׁבָטִים? אֶלָּא שֶׁאֶת לֵאָה לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַוְּגָהּ עִם יַעֲקֹב בְּגָלוּי… כְּדֵי לִמְשֹׁךְ אֶת עֵינוֹ וְלִבּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בַּיֹּפִי שֶׁל רָחֵל… בְּכָל מָקוֹם הַיּוֹבֵל סָתוּם, שֶׁלֹּא הִתְגַּלָּה, וְהַשְּׁמִטָּה הִתְגַּלְּתָה… מִכָּאן לָמַדְנוּ, מִתּוֹךְ הַנִּגְלֶה בָּא הָאָדָם לַנִּסְתָּר… 'וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה' — וַדַּאי הַיּוֹבֵל הוּא תָּמִיד עוֹלָם הַנִּסְתָּר, וְכָל דְּבָרָיו אֵינָם בְּנִגְלֶה, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִסְתְּרוּ מִיַּעֲקֹב כָּל מַעֲשָׂיו… מִשּׁוּם שֶׁהוּא שְׁמִטָּה — בְגָלוּי. וְהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא הַיּוֹבֵל — כָּל דְּבָרָיו הֵם בְּנִסְתָּר. זוהר ח"א, קנג ע"א -קנד ע"ב

קריאה נועזת זו מציעה להבין באופן אחר את המונח "שנואה": מלשון צנועה, מוצנעת, נסתרת. בשלב הראשון לאה היתה בלתי נגישה ליעקב, ועל כן תחילה הוא הולך שבי אחר יופיה של רחל. אולם דרכה הוא מגיע להבנה עמוקה של ספירת בינה, סוד החירות, המסומלת בדמותה של לאה. שתי האחיות תומכות זו בזו: העולם הנסתר והמכוסה (לאה) מתגלה מבעד לעולם הנגלה (רחל). מגמה פרשנית מקורית זו, המהפכת שנאה לאהבה וקנאה לפיוס, לא רק ביחסי בני אדם אלא גם במציאות השמימית, באה לידי ביטוי גם בקטע זוהרי אחר:

יַעֲקֹב הַשָּׁלֵם, שֶׁחִבֵּר אוֹתָם כְּאֶחָד. חִבֵּר אוֹתָם כְּאֶחָד לְמַעְלָה, וְחִבֵּר אוֹתָם כְּאֶחָד לְמַטָּה, וּמִשָּׁם יָצְאוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים קְדוֹשִׁים כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. יַעֲקֹב שֶׁהָיָה שָׁלֵם הִכְנִיס אַהֲבָה בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת… שֶׁהֲרֵי כָּל תְּשׁוּקַת הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן אֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לִהְיוֹת כְּמוֹ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְלִירַשׁ מְקוֹמוֹ זוהר ח"ב, קכו ע"ב

סיפורנו הלאומי מתחיל במאבק. רק שבעוד סיפור האנושות התחיל בשני אחים שהאחד רצח את האחר, עם ישראל התחיל מסיפור אימהי של שתי אחיות, שבשיקוף לשני פניו של יעקב אבי האומה היו עויינות זו לזו אבל כמוהו, עברו איחוי, אינטגרציה והשלמה. למרות האיבה, הצליחו הדרשנים להציע מסכת של פיוסים, רגעי חמלה ואכפתיות, תיקונים קטנים שמשמעותם הפכה אדירת מימדים.

אחד מהפירושים הקבליים לשמנו כ'בני ישראל' מובא על ידי ר' חיים ויטאל בשם האר"י, ומציע כי המילה 'ישראל' מעידה על מכלול אבותיה ואימהותיה של האומה:

הנה בשם זה אשר שמו לו עתה להקרא בשם ישראל, רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם "ישראל", ראשי תיבות: יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, אברהם, לאה. ליקוטי תורה, וישלח, עמ' צז

התיקון למאבקי הדורות טמון באפשרות לבחור מחדש, לשכתב את הקרע והמאבק אל עבר נרטיב של תיקון. נוטריקון לוריאני זה, שבתוכו מסתתרים מכלול האימהות והאבות, למרות הבדליהם ושונותם, מהווה דוגמא שמלמדת אותנו כיצד להכיל ריבוי בלי להפוך אותו לקרב, מתוך תודעת ענווה של בנים ובנות, שצמחו להורים גדולים ושונים זה מזה.

כשם שיעקב האיש מייצג מסע פרטי שבתוכו מסתתר סיפור לאומי ומיסטי, גם רחל ולאה אינן רק דמויות פרטיות אלא גם שיקוף לספירות אלוהיות הנעות זו לקראת זו בדרכן אל החירות. נראה כי המקובלים מלמדים אותנו כי חירות אמיתית מותנית באפשרות ליצור אחווה ואינטגרציה דווקא באזורי השבר, להתמיר את המאבק והמלחמה הקמאית לסיפור חדש שיש בו פיוס וחמלה. מתוך הסיפור הנגלה, אנו נעים אל המשמעות הנסתרת בתוך מהלכי חיינו הנפתלים.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics