תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

לקחי הקורונה: הלכידות החברתית איננה מותרות

Photo by Maxime on Unsplash
Photo by Maxime on Unsplash
תהלה פרידמן שימשה כעמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. בעבר עבדה כיועצת לשר נתן שרנסקי במשרד לענייני תפוצות, וכמשנה למנהל המחלקה היהודית בליגה נגד השמצה בבוסטון. כמו כן, ניהלה את קרן נס של פדרציית מרכז ניו ג׳רזי ואת תחום תרבות יהודית ביד הנדיב. כיהנה גם כיו״ר תנועת נאמני תורה ועבודה. פרידמן היא עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. יש לה השכלה תורנית ממוסדות שונים והיא בוגרת בית
קובץ PDF מקושר:
לקריאת הגיליון המלא

לתחושתי, הקורונה לימדה אותנו בראש ובראשונה עד כמה חשוב האמון בין הקבוצות השונות בחברה ובין אזרחים לשלטון; עד כמה קריטיות השאלות של לכידות חברתית. במשך שנים התייחסנו להיבטים הללו בתור קישוט, כמשהו שנחמד אם יש לנו אותו ולא כאג'נדה רצינית של ממש. הקורונה לימדה אותנו שהנושאים הללו צריכים להיות מוצבים בבסיס הצרכים המדיניים שלנו. הרבה מאוד ממחירי הקורונה, כולל מוות של אנשים, נבעו מבעיות של חוסר אמון ושל ניהול פוליטי סקטוריאלי. למשל, העובדה שלא הפעילו את תוכנית ה'רמזור' בקיץ הקודם נבעה מלחץ פוליטי של קבוצות שונות והדבר עלה לנו במחירים גבוהים מאוד בחיי אדם ובכלכלה. צריך להיות ברור לכולנו שהשאלות סביב שבטיות, סקטוריאליות ולכידות הן סוגיות יסודיות ובעלות חשיבות עצומה.

שנית, ובהמשך לדברים של מולי להד אני רוצה להתייחס לסוגיית השלטון המקומי. השלטון המקומי תפקד ברמה טובה יותר מזה הארצי בכל הנוגע למשבר הקורונה – גם בגלל הקרבה לשטח וההיכרות עם הצרכים השונים, וגם בשל הגיוון והגמישות. בניגוד לרמה הלאומית ש'תופרת' חליפה במידה אחת לכל הבעיות, לשלטון המקומי יש יכולת לתת מענים שונים לבעיות שונות. הלקח הוא שיש צורך לחזק עוד יותר את השלטון המקומי.

הנושא הזה קשור למתח נוסף: בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ישראל היא מדינה מוזנחת למדי מבחינת סוגיות הפנים, כי באופן טבעי רוב האנרגיה הושקעה תמיד בסוגיות חוץ וביטחון. במשבר הקורונה ישראל חוותה בפעם הראשונה משבר עמוק, בסדר גודל של מלחמה, שאינו מתחולל על הציר הלאומי אלא על הציר האזרחי. כך ניתן פתאום משקל אדיר לשאלות פנים ולשאלות אזרחיות שבדרך כלל זוכות למעמד משני. הקורונה חשפה שנושאי הפנים הם הם "החיים עצמם", ולא נושאי החוץ. מסתבר שהחיים הם קודם כל הרפואה, החוסן החברתי, החינוך.

מתוך שלל נושאי הפנים שהקורונה הציפה את חשיבותם, בלטו מערכת החינוך, בריאות הנפש והסוגיה המגדרית, ועל שלושתם אני מבקשת להרחיב מעט. אני חושבת שאין מחלוקת שצריכה להתחולל רפורמה עמוקה במערכת החינוך. זאת למעשה לא סוגיה אידיאולוגית, ואפילו לא של כסף אלא של השקעת אנרגיה שלטונית. אם היה לנו ראש ממשלה שהיה יושב עם ראשי משרד החינוך בתדירות שבה הוא יושב עם הרמטכ"ל או עם בכירי משרד הביטחון – היינו נמצאים היום במקום אחר. אני מדמיינת ראש ממשלה שאומר לשר החינוך: 'צריך לחתוך את שכבת הפיקוח ולמסור יותר יכולות לרמה המקומית, למנהלי בתי הספר; זה ייצור סכסוך עבודה אדיר, אבל אני כראש ממשלה מגבה אותך'. זאת המשמעות של הפניית אנרגיה שלטונית, וכרגע מערכת החינוך מוזנחת מהבחינה הזו. אני קיוויתי מאוד שהקורונה תהיה הזדמנות למערכת החינוך לשאול את עצמה שאלות עקרוניות, גם ברמת התוכן: מה חשוב לנו שילד בכיתה ח' יעבור; מה הגרעין ומה המעטפת בתוכניות הלימודים; וכדומה. אבל זה לא קרה בשום שלב, וכחברה בוועדת החינוך של הכנסת, זה היה מתסכל בצורה קיצונית.

בריאות הנפש נמצאת גם היא במשבר אדיר, כמו שמולי להד התחיל לספר. יש, למשל, אלפי תקנים בלתי-מאוישים של פסיכולוגים חינוכיים. התקצוב של התקנים הללו נמוך ביותר, ולכן הם לא אטרקטיביים ופסיכולוגים לא רוצים לאייש אותם. חלק מהתקנים מוגדרים באופן שלא באמת מאפשר עבודה סבירה, כמו למשל פסיכולוג שאחראי על מאות ילדים. זה יחס כל כך לא סביר, שפסיכולוגים פשוט לא מגיעים למשרות האלה.

בהקשר המגדרי, אנחנו יודעים שהקורונה הכתה בנשים באופן חריף הרבה יותר מאשר בגברים, בכמה מובנים. היחס בין המפוטרות והמפוטרים היה בערך שני שליש לעומת שליש, והאלימות במשפחה גאתה מאוד בגלל סיטואציית הלחץ. גם כאן בולט סדר העדיפויות של מדינת ישראל: היחס שמקבלת אלימות משפחתית לא מתקרב לזה של סוגיות ביטחוניות מבחינת תשומת הלב, מבחינה תקציבית, מבחינת כוח אדם ומשאבים. אבל למה זה כך, בעצם? הרי מדובר בביטחון של החיים שלנו, של נשים.

שלושת הנושאים הללו כרוכים בפער נוסף שהקורונה הצביעה עליו, ואותו חוויתי מקרוב כחברת כנסת: הפער בין היכולות של החברה הישראלית לבין הפוליטיקה הישראלית. זה לקח שאנחנו מכירים גם מימים של שגרה; הפוליטיקה הישראלית לא ממש מתפקדת, ויותר מזה – היא אף פוגעת פגיעה מתמשכת בחברה. בחברה הישראלית אפשר למצוא יצירתיות, יזמות וגם ערבות, ואילו הפוליטיקה פשוט פועלת נגד מגמות כאלו ומזיקה להן. אם פוליטיקה אמורה לשקף בדרך כלל את החברה, אצלנו המראה שבורה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

אני מבקשת להצביע על שני כיוונים אפשריים לפתרון הבעיה הזו. דבר ראשון, אנחנו צריכים לזכור שמי שמייצר מנהיגי ציבור הוא הציבור עצמו. פוליטיקאים, לא נעים להגיד, הם עם שקל מאוד לאלף אותו. הפוליטיקאי זקוק לתשומת לב ציבורית, זה מה שמעניק לו כוח לפעול. כשתשומת הלב הציבורית שלנו מופנית להתנהגות אלימה, בוטה וחסרת אחריות – אנחנו מעודדים את הפוליטיקאים שלנו להתנהג ככה. אם אין פידבק ציבורי משמעותי לפוליטיקה עניינית ואחראית – פוליטיקאים לא ינקטו בה. אני חושבת שאזרחים צריכים להתייחס אל עצמם כשחקנים פוליטים אקטיביים, לא רק כשהם מצביעים בקלפי אלא גם בין סבבי הבחירות. תגובות ברשתות החברתיות, למשל, הן סוג של אקטיביזם פוליטי. הן דרך להעביר פידבק לפוליטיקאי ולכן הן משפיעות על ההתנהגות הפוליטית של נבחרי הציבור.

לצד זאת, ישנם מספר כשלים מבניים ומערכתיים שמונעים צמיחה של הנהגה פוליטית טובה יותר. גם כשמגיעים אנשים טובים ומצוינים אל המערכת הפוליטית, וגם כשהם מקבלים גיבוי מהציבור שבחר בהם, הכשלים הללו תוקעים את המערכת ולכן הם דורשים התייחסות נפרדת.

הכשל הראשון, שמטריד אותי מאוד, הוא חולשתה של הכנסת מול הממשלה. הכנסת, שהיא הכוח של העם, נדרסת תחת מגף הממשלה. במדינת ישראל יש מעט מידי חברי כנסת, שהרי חלק לא מבוטל מהם הם שרים, וגם חברי הכנסת הקיימים אזוקים למשמעת הקואליציונית. בעבר המשמעת הקואליציונית הייתה מופעלת בנושאים שסביבם התכנסה הקואליציה, ובנושאים אחרים חברי כנסת מן האופוזיציה ומן הקואליציה יכלו לשתף פעולה ולפעול יחד. כיום המשמעת הקואליציונית מחייבת אותם להצביע באופן מסוים באחוז גבוה מאוד של ההצבעות. אני חושבת שהדיון האינסופי בשאלת הכוח של בתי המשפט מול הכנסת הוא לא הנושא הבוער אלא חוסר האיזון בין שתי רשויות אחרות: המחוקקת והמבצעת, הכנסת והממשלה.

מתח נוסף שמייצר בעיות הוא בין המפלגות לבין ראשיהן. למעשה, המנגנון הקלאסי של מפלגה כמעט ולא פועל היום, כי אנשים מצביעים לא למפלגה אלא לזה העומד בראשה – לנתניהו, לבנט, ללפיד, לגנץ. מכיוון שכך, חבר הכנסת הממוצע שואל את עצמו, ודי בצדק: מה הסמכות המוסרית שלי, כמספר 6 או 7 ברשימה, לנקוט עמדה בניגוד לראש הרשימה? בעבר, כשהמנגנונים המפלגתיים היו חזקים, התקיים איזון כלשהו בין ראש המפלגה לבין חברי הכנסת האחרים, וגם להם היה כוח מסוים כלפי ראש הרשימה שלהם. כיום, גם אם ראש המפלגה הוא אדם משתף וקשוב – כמו במפלגה שבה אני הייתי חברה – חסרונה של המפלגה כגוף חי עדיין מורגש. עד לפני עשור רוב המפלגות בישראל היו מפלגות חיות, ויוצאות הדופן היו המפלגות החרדיות ו'ישראל ביתנו' של ליברמן. כיום המצב התהפך. רוב המפלגות מוגדרות על ידי ראש הרשימה שלהן ואילו המפלגה עצמה רדומה ונמצאת בשוליים. המהלך שהובילה מרב מיכאלי ב'עבודה' – החזרת המנגנון המפלגתי – הוא יוצא הדופן במפה הפוליטית העכשווית. אם אנחנו רוצים הנהגה ראויה יותר – כדאי להתחיל מן הכשלים הללו ולמצוא איזון נכון יותר בין הכנסת לבין הממשלה ובין המפלגה לבין העומד בראשה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics