לאחרונה נפרדנו מנתן זך (1930-2020), אחד המשוררים החשובים בשירה העברית. זך היה משורר פורץ דרך בשירה העברית, כיוון ששירתו היתה שונה מהשירה שנכתבה לפניו. הוא עסק בחוויה האנושית, באדם הפרטי ולא ב"אנחנו" הלאומי. זך, שעסק גם בתיאוריה של השירה, ביקר באופן חריף את נתן אלתרמן, מגדולי המשוררים העבריים שקדמו לו. שירת אלתרמן נודעה בחריזה ובריתמוס המרהיבים שלה, בפאתוס שירי ובשפה גבוהה. לעומתו השירה של זך מתאפיינת בלשון דיבור יומיומית ונמנעת מאמצעים צורניים כמו חריזה סימטרית או מקצב שליט. זך הקפיד לתאר את המציאות החיצונית והפנימית כמו שהן, באופן חופשי וזורם וקרב את שפת השיר לחוויות היום יום. מבנה השיר, זרימתו, החזרות והמוזיקליות בשיריו עצבו את החוויה האנושית.
המהפכה שחולל נתן זך בשירה השפיעה באופן ניכר על דורות רבים של משוררים עד היום. שירים רבים מאד שלו זכו ללחנים נפלאים והם ממשיכים ללוות אותנו גם לאחר מותו. במובן זה רוחו ויצירתו של המשורר נשארת איתנו גם לאחר פטירתו.
בשיעור זה נדון בשיר אחד של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים" ובעקבותיו ננסה גם אנחנו לפקוח את עינינו מחדש. להתבונן בסביבתנו, לבחון אותה בתשומת לב, ולעצב חוויה של רגע.
* הערה למורה: השיעור יכול להרחיב מעגל היכרות כיתתי, לאפשר ביטוי אישי, להאיר סביבה חיצונית ופנימית בתקופה מאתגרת זו.
פתיחה במליאה – תרגיל כתיבה קצר
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
תרגיל אישי – צילום באמצעות הנייד – וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי הָעוֹלָם
התבוננות מעמיקה על סביבתנו, תוך שימת לב לפרטי פרטים, עשויה להרחיב את נקודת המבט שלנו ולגלות הרבה איים של עניין ויופי בקרבתנו, שנסתרו מעינינו עד כה. התרגיל הבא יכול לסייע לכם "לראות את יפי העולם" המצוי הקרבתכם.
לפני הבחירה במילים ובתמונה המצולמת אתם מוזמנים להיעזר בפרשנות קצרה על השיר:
השיר נפתח במעין הצהרה ילדותית: "אני רוצה תמיד" ובביטויים נרגשים, הכוללים חזרות על הצורך והדחף להלל ולהתפלא מיופיו של העולם. אך אין זו רק הצהרה ילדותית, המפגש עם היופי ממלא אותו במשמעות והוא אינו רק יופי חיצוני, אלא גם יופי פנימי.
"היופי הזה מיוצג ביכולת של ה"עיניים" לראות, כלומר: מדובר ביצירה, ביכולת ליצור." (אדמיאל קוסמן)
זך מפנה את תשומת ליבנו אל המתנה הגדולה של יכולתנו לבטא את עצמנו באופן ייחודי דרך "העיניים" הרואות שלנו. היכולת לראות נובעת ממאמץ ומבחירה מתמידים "אני אוותר על דברים אחרים / אבל לא אומר די/ לראות את היופי הזה שבו אני חי". הבחירה שלנו לראות ו"לעשות את חיינו", היא חופשית לגמרי: "יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת / וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת / מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת".
"הדימוי של המשורר החותר לבד בלב ים, הוא מצד אחד דימוי של כוח, אומץ לב ויופי בלתי רגיל, אך יחד עמו אנו חשים גם את התהומות והסערות המאיימים להטביעו. החתירה בחיים אף שונה מן החתירה הרגילה בספינה המפליגה בים, משום שלחתירת החיים אין "סוף" במובן של "ירידה ליבשה" כלשהי שידועה לנו". (אדמיאל קוסמן)
היכולת להלל ולבחור לראות את היופי אינה קלה בכלל, היא נזקקת לאומץ, לסבלנות רבה, למאמץ והתמדה. היא מעין הליכה נגד היאוש או הנפילות והמוות המזומנות לכולנו. היא אולי, ניצחון החיים שלנו, היכולת לראות וליצור את חיינו.
(הציטוטים של אדמיאל קוסמן מתוך המאמר "בסבלנות, סבלנות לבלי די", הארץ, 5.5.2003)
הרחבה: "וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי"
הרצון או החובה להלל מופיעים בהקשרים רבים בתרבותנו: במזמורי תהילים, בתפילת ההלל ובברכות שונות.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
