"אני חושב שצריך לעשות שמחות ולטפוח לעצמנו לפעמים על השכם, כי הצרות באות לבד."
הרב ואדים בלומין, ממייסדי 'דור 1.5 ישראלים דוברי רוסית' ו"לובי המיליון", שהוסמך לפני שבוע (24.12.24) לרבנות במחזור ה' של בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים החלוץ התארח אצל גואל פינטו באחד בינואר וסיפר שיחה על נובי גוד – חג השנה האזרחית החדשה.
בלומין, המשמש כיום כנציג הסוכנות היהודית בלונדון וראש המשלחת למערב אירופה, ונבחר השבוע לאחד מ"אנשי השנה של וסטי" שיתף כיצד השתנה היחס לחג בישראל מאז העלייה הגדולה של שנות ה-90, מביקורת שנבעה "מבורות ומאי הבנה לשורשי החג" ועד להתקבלותו בחברה הישראלית.
ב"בהתחלה חגגו את החג בסוד. זה היה מין אות קלון כזאת," סיפר בלומין, "אבל אני לא כל כך בעד המשחק הזה של הסרגלים של היהדות והציונות." בלומין אמר שלא ראוי בעיניו ש"אנשים שבאים מתרבויות שונות שופטים זה את מנהגיו של זה. הרי זה לא בדיוק נוצרי. לא צלבו את ישו על עץ. ודאי שאלה מסורות פגניות עתיקות מאוד, שבתקופה של חושך ועצים ערומים שעומדים בלא חיים יש עדיין עץ אחד שהוא ירוק. זו היכולת שלנו לחגוג את כוחם של החיים גם בתקופות של חושך. בדיוק כמו שכותבים חכמי התלמוד על חנוכה ואומרים: עוד האדם הראשון ראה שהיום הולך ומתקצר, והיה משוכנע שהחושך משתלט על העולם, ואז הגיע הגיע טבט והוא הבין שכך דרכו של עולם.
"העושר התרבותי שלנו קשור ביכולת להביא את התרבות ואת הניחוחות ואת המסורות שספגנו ב-2000 שנות חיים יהודים בגולה בתפוצות".
כרב שמגדיר את עצמו "אדם מאוד מאמין ומאוד לא דתי", הסביר בלומין את תפיסת עולמו: "אנחנו זקוקים כרגע לרבנים שיבנו גשרים ולא ישרפו אסמים, אנחנו זקוקים למישהו שיביא נחמה ותקווה ויתעסק לא בקוצו של יוד… אלא ישאל מה זה אומר מדינה יהודית, מה החברה שלנו, עד כמה אנחנו כואבים וכמה פצעים גלויים ומדממים יש בקרבנו. כולנו זקוקים למרפא ונחמה".
