יום השבעה באוקטובר של שנת 2023 בעוטף עזה היה אחד הימים הקשים והמרים בתולדות מדינת ישראל. כ- 1,200 ישראלים נטבחו בידי מחבלי החמאס, 250 נחטפו ונלקחו בשבי לרצועת עזה, ורבים אחרים עברו ביום זה חוויות קשות של פציעה, פגיעה, התעללות גופנית ונפשית וחשיפה למראות קשים ואכזריים.
בחלוף שנה למאורעות, ננסה לבחון יחד כיצד מקורות טקסטואליים שונים יכולים לסייע בידינו לעבד את האירועים הטראומטיים ולשאוב מהם כוחות והשראה. באנשים הבודדים, כמו גם בקהילה המשותפת, טמונים כוחות אצורים של חיים. בעקבות הטראומה הקשה, מתגלים כוחות אלו ביכולתם למצוא נתיבים חשובים לריפוי ולצמיחה מחודשת.
מערך שיעור זה מציע שבעה מקורות שקריאה ולימוד שלהם מחדדים אפיקים שונים בהם יכול אדם (או יכולה חבְרה) למצוא משמעות מחודשת לחיים לאור החוויות הקשות. מקורות המקרא, התרבות היהודית והיצירה הישראלית מזכירים לנו את כוחות הנפש הרבים שפעלו ועדיין פועלים לריפוי חברתי ואישי ולהתחדשות.
שאלת פתיחה לתלמידים:
לימדו במשותף את המקור המרכזי בדף הלימוד: "לחפש בן אדם" מאת חנה סנש. הלימוד המשותף מהווה הדגמה לדרך בה מומלץ ללמוד את שאר המקורות, ויהווה נקודת פתיחה ממנה יצאו ללימוד בחברותות של המקורות הנוספים.
להורדת דף הלימוד להדפסה – לחצו כאן
.
לחפש בן-אדם
המשוררת והלוחמת חנה סנש, ממקימות קיבוץ שדות ים שהוצאה להורג על ידי הנאצים, כתבה ביומנה בזמן מלחמת העולם השניה:
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?
תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.
לאחר הלימוד המשותף התחלקו לחברותות ולמדו בחברותא את המקורות הבאים אשר מופיעים גם בדף המקורות.
בנוסף לשאלות המופיעות בכל מקור, על כל חברותא לענות על השאלות הכלליות:
שתפו בכיתה את תחושותיכם ומחשבותיכם בעקבות לימוד המקורות: דונו ביניכם/ן, אילו מההצעות השונות הכי רלבנטיות רלוונטית עבורכם/ן ומעוררת בכם/ן הזדהות, בעקבות אירועי ה 7 לאוקטובר?
.
1. הצילנִי מרודפַי
במזמור מספר תהלים מופיעה תפילה המיוחסת לדוד, בעת שהתחבא במערה מפני אנשיו של שאול המלך שביקשו להרגו. דוד פונה אל האל בעת צרה ומבקש את עזרתו:
א מַשְׂכִּיל (=מזמור) לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה, תְפִלָּה:
ב קוֹלִי אֶל יְהוָה אֶזְעָק קוֹלִי אֶל יְהוָה אֶתְחַנָּן.
ג אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד.
ד בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי,
בְּאֹרַח (=בדרך) זוּ אֲהַלֵּךְ, טָמְנוּ פַח לִי.
ה הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר
אָבַד מָנוֹס (=מפלט) מִמֶּנִּי, אֵין דּוֹרֵשׁ (=מחפש להיטיב) לְנַפְשִׁי.
ו זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהוָה אָמַרְתִּי:
אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.
ז הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד (=נעשיתי דל מאד)
הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי (=היו חזקים ממני).
ח הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר (=מכלא) נַפְשִׁי, (+אז אוּכל) לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ
בִּי יַכְתִּרוּ (=יחגגו) צַדִּיקִים, כִּי (=כאשר) תִגְמֹל עָלָי. (=תגמול לי חסד ותשחררני)
2. לא בשר ולא יין
אחד הזיכרונות הטראומתיים המשוקעים בתודעה היהודית הוא חורבן בית המקדש ונפילת ירושלים. במקור מספרות חז"ל (סביב המאה ה-2 לספירה) אנו מוצאים דיון בין החכמים בשאלה כיצד נכון להתייחס לחורבן ולציין אותו.
משחרב הבית האחרון (בית המקדש השני) רבו פרושין (=סגפנים) בישראל, שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין.
נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: "בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר?"
אמרו לו: "נאכל בשר? שבכל יום היה תמיד (=אחד מהקורבנות שהוקרבו בבית המקדש) קרב (=מוקרב) לגבי (=על גבי) מזבח ועכשיו בטל?"
אמר להן: "לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין?
אמרו לו: "יין נשתה? שבכל יום היה מתנסך (=נמזג באופן טקסי) על גבי המזבח, ועכשיו בטל?"
אמר להם: "לא נשתה."
אמר להם: "אם כן (גם) לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין (לבית המקדש) שתֵי הלחם ולחם הפנים. מים לא נשתה, שמהן היו מנסְכין מים בחג (הסוכות). תאנים וענבים לא נאכל, שמהן מביאין ביכורים בעצרת (=חג השבועות)!"
שתקו.אמר להם: "בניי, להתאבל יותר מדיי אי אפשר, ושלא להתאבל כלל אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים: סד (=מסייד) אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט (=משאיר חלק קטן בלתי מסויד), זכר לירושלם. עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם. עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלם, שנאמר (בתהילים קל"ז ה): 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחִכי אם לא אזְכרכי'.
3. להציץ לתהום באומץ ולמרוד
לנוכח הזיכרון הטראומתי של השואה, מציע אבא קובנר, ממפקדי מרד גטו וילנה, בנאום שנאם בבית התפוצות בשנת 1981, דרך אחרת להתמודדות:
"(…) בכל דור ודור ישנם ששואלים: מה לכם הזיכרון הקודר הזה! וכי לא ניטיב לעשות לנפשותינו אם נַפנֶה את מבטנו אל התכלת העזה של השמיים?
אך מי שאינו חסר את אומץ הלב להציץ לתהום, יִראֶה ואולי יגַלֶה להפתעתו, שבחֶשכַת הבורות מצויים לא רק הזְוָועָה והחידָלוֹן, אלא שֶשָם מרחפת על פני התהום רוחו של עַם קשֵה-עורף. רוחו של עם שידע משחר קורותיו למרוד בחיים מן המוכן, שלא קיבל את משפט הגאולה מידֵי אותו איש שכבר הושיע כביכול את האנושות, עַם שהוּשפּל ודוּכָּא ולא נכנע. ושדור לדור מסר את העֵדות, שֶזָר לא הבין, כיצד יהודים הופכים מִספֵּד לאור – חיים מוסיפים והולכים.
(…) לחשוף את מקורות הכוח של העמידה על הנפש של דורות יהודים במצוקתם הקשה, לחזור ולהעלות לעֵינֵי רבים, מקרוב ומרחוק, את משמעות החיים – היא חובת הלב, האמונה והמצפון."
4. לענות באהבה וטוב לב
בזמן השואה, כתבה אתי הילסום, יהודייה הולנדית צעירה, יומן אישי בו היא מפרטת את תחושותיה ומחשבותיה לנוכח המאורעות הקשים המתרחשים יום יום. בסופו של דבר בחרה אתי הילסום לנסוע אל מותה באושוויץ, ונספתה שם למרות שיכלה להימלט.
ביומנה היא כותבת:
"זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ומתרבים ואני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיני פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות. ובכל זאת… אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה.
המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוּב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.
אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו, וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר."
5. עלים ירוקים פתאום
המשוררת זלדה מתארת כוח צמיחה בלתי מצוי, המתעורר דווקא ברגעים קשים במיוחד:
כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ
מָט לִנְפֹּל
וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ
לַנְשָׁמָה,
מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ
שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ
עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.
כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ
הָדוּר נָאֶה
וּבְצַמַּרְתּוֹ צִפּוֹר
אֲחוּזַת קֶסֶם.
6. העמדה המוסרית כמחלצת מן התופת
הפסיכואנליטיקאית מירב רוט, שהיתה פעילה במערך הסיוע הנפשי מאז השביעי לאוקטובר, מציגה גישה המעמידה את הערכים המוסריים במקום מרכזי, בתהליך ההתגברות על האירוע הטראומתי:
הימים ימים של שבר מתמשך. כבר לא שומעים את המפץ הגדול, אלא את רסיסי הלב המתפורר נופלים כמעט חרישית אל רצפת נפשנו… נותר לנו רק דבר אחד שאינו נותן לנו להיכנע – והוא הערכים שלנו.
(…) הניסיון האישי שלי… הפגיש אותי עם מצבי אסון ומשבר טראומטיים, שבהם העמדה האתית (=המוסרית) , שכללה את ראיית האחר, את הדבקות בטוב ובנכון, היא היתה היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך אליו נקלע, ושימשה כמֵיכל, כמצפן, כמורת דרך שחילצה מן התופת.
… מול לחישותיו של דחף המוות המפתה אל החידלון והייאוש, מתייצבים הערכים כצו 8 (=גיוס במצב חירום) פנימי שמשגר אותנו לפעול כסוכני הטוב בעולמנו. (…) אולי זה "קידוש השם" החילוני – ה"שם" שאנחנו נותנים לחיים ראויים – ראיית האחר, אחריות, אמת, הימנעות מאלימות מיותרת, הבחנה בין טוב לרע, צניעות וספק כהגנות מפני יוהרה ועיוורון, הכרה באשמה וחתירה לתיקון.
השירים בדף זה מתפרסמים בהתאם להסכם זכויות יוצרים של מכון הרטמן עם אקו"ם, 2024
