מה חשיבותו של השיח בחברה? אלכס צייטלין ראיין את ד"ר לילך בן צבי בפרק נוסף של הסדרה "בשש אחרי המלחמה" בערוצו, והפעם השיחה עסקה במרחב הציבורי ובשיח הדמוקרטי, כשהשאלה המרכזית היא כיצד מתקיים שיח ציבורי אמיתי, ולמה כל כך קשה לקיים אותו בישראל היום.

"כדאי קודם כל להבין מה זה בכלל 'מרחב ציבורי'," אמרה בן צבי וציטטה את חנה ארנדט שאמרה: "זהו מרחב ששייך לכולם, ושכולם יכולים להישמע בו ולקחת בו חלק."

"דווקא בדמוקרטיות השיח הציבורי מאותגר. בדיקטטורות ממילא השלטון מחליט מה ייאמר. אבל דמוקרטיות נסמכות על שיתוף פעולה. צריך מצד אחד הסכמה על כללי השיח, ומצד שני, הפלורליזם הקיים בדמוקרטיה לא מאפשר להגיע להכרעה של ממש מה יהיו כללי השיח.

"מתקיים מתח תמידי בין הצורך להכריע, לבין הצורך לשמור על המרחב כמה שיותר. מפני שאי אפשר לתת לכל עמדה להישמע, למשל, אם היא גזענית או מסיתה לאלימות."

בן צבי דיברה על כך שהנטייה לייצר קמפיינים ולדבר בססמאות מסכנת את השיח הציבורי הדמוקרטי: "במקרים רבים, הססמאות האלה לא  מאפשרות שיח, אלא בעצם נועדו למנוע אותו."

"שש אחרי המלחמה" – השם 'ישראל' לא כולל אותי. אבל אני כאן

דוגמה לכך היא הסיסמה "אין ימין ואין שמאל". לכאורה, היא מחברת את כולם, אך בפועל "אם אין ימין ושמאל, איך נוכל לייצג עמדות שונות? מה שנשאר זה רק טובים ורעים, ואז אי אפשר לדבר."

"הבעיה היא שאנשים מתקשים מאוד לסבול דעות שאינן שלהם," אמרה בן צבי. "וגם יש נטייה 'לאתרג' עמדות מסוימות, כך שביקורת על הצבא, למשל, נחשבת לפגיעה בלוחמים, למרות שהיא אמורה להיתפס כביקורת לגיטימית על המוסד עצמו. אותו דבר קרה גם כשניסו לבקר את בית המשפט: הביקורת נתפסה כלא לגיטימית מעיקרה, כמתקפה על הדמוקרטיה עצמה."