בכל שנה בחג השבועות אנחנו מוזמנים מחדש אל האירוע הדרמטי, רב העוצמה, של מעמד הר סיני. האלהים מתגלה בקולות ובברקים, בענן כבד ובקול שופר חזק מאוד. כפי שהתורה מציינת, זהו אירוע מחריד: "ויחרד כל העם אשר במחנה".
את האירוע המחריד הזה ניתן לפרש בדרכים שונות ומגוונות. ניתן למשל לראות בו אירוע פרטיקולריסטי טהור. כך אומרת הגמרא:
מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו
אם כן, ניתן לראות בהר האלהים את הר השנאה. הר השנאה שגבה בין ישראל לבין הגויים.
אפשר לראות את מעמד הר סיני גם כאירוע שמצמית את האדם, אשר נדרש לכפוף את עצמו ואת מצפונו לפני האלהים. כפי שחז"ל תיארו זאת במדרש, הקב"ה כופה את עצמו על ישראל: "אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (בבלי שבת, פח ע"א). קול השופר מחריש את קולו של האדם.
זו היתה נקודת המחלוקת המרכזית בין מו"ר הרב פרופסור דוד הרטמן ז"ל לבין מורו ורבו הרב יוסף דב בר סולובייצ'יק ז"ל ועמיתו פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל. הרב סולובייצ'יק כתב מאמר מפורסם בשם "זה סיני" שבו טען שהר סיני שולל מן האדם את חירות המצפון; בדומה, הגותו של ישעיהו לייבוביץ נסובה סביב הטענה שמחויבוּת למצוות משמעה הפניית עורף לערכים הומניסטיים.
לעומתם, במוקד הגותו של דוד הרטמן עומדת הברית בין האלהים והחברה האנושית בכלל, והברית בין הקב"ה ועם ישראל בפרט. תאולוגיית הברית של דוד הרטמן מניחה שותפות ואחריות. לדידו, בני-אדם מוזמנים להיות שותפים לקב"ה בעולמו. סמלה המובהק של הברית הוא מעמד הר סיני.
זוהי מחלוקת תהומית על מעמדו של האדם ועל מעמדו של המוסר והמצפון בחיים הדתיים. דוד הרטמן סירב לראות בהר סיני הר שנאה המפריד בין ישראל ואומות העולם, או הר כפייה דתית, בו מצמית דבר האל את קול המצפון. הוא חזר והתריע נגד התפיסות הללו.
אכן, מעמד הר סיני הוא מעמד מחריד, רגע רב עוצמה שבו האלהים מתגלה בכח. אולם תכליתו של הכח הזה אינו דיכוי האדם אלא שחרור האדם.
לפי הצעתו של דוד הרטמן, את מעמד הר סיני יש לקרוא בהקשר של סיפור החירות הגדול של ספר שמות. הקב"ה אינו מתגלה ב'אנוכי ה' אלהיך' בלבד אלא ב'אנוכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'. האיסור 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' נועד למנוע מבני-אדם להשתעבד לאלים שדמיונם הכוזב יצר. מבחינה זו הדיבר החשוב ביותר הוא הדיבר השלישי – האיסור לשאת את שמו של ה' לשווא, כלומר האיסור להשתמש בשמו של ה' בכדי לשעבד ובכדי לדכא. "לא תישא את שם ה' אלהיך לשוא" הוא האיסור לרצוח, לחמוס ולגזול בשם ה'.
קולו המחריד של האל בסיני נועד לדכא את האכזריות ששעבוד מצרים מסמל, ומתוך כך לדאוג לאדם. מכאן הולכת ההתגלות בסיני ומעמידה את הדאגה לאדם במרכזה: השבת שמעניקה חירות ומנוחה לא רק לאדון אלא גם לעבדים ולבהמות, החובה לכבד את ההורים, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.
אם כן, מעמד הר סיני הוא מעמד שבו האלהים מתגלה בעוצמה רבה כדי לפנות מקום לאדם. אולם זהו גם רגע של העברת אחריות. מאז מעמד הר סיני מועברת האחריות לבני-אדם. הם שאחראים למעשיהם, והם אפילו האחראים על אלהים.
במדרש רב עוצמה מנוסחת תיאולוגיית הברית הזו:
כיצד נתנו עשרת הדברות? חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה.כתיב "אנכי ה' אלהיך" וכנגדו "לא תרצח",מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם – מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך.משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות.לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך.כך, כל מי שהוא שופך דמים – מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". (בראשית ט, ו).
את המדרש שלפנינו ניתן לקרוא כדרשה נאה וכמשל נחמד. אולם טמון בו עומק נוסף. שהרי מבחינה דרשנית, סוף סוף "גם אנוכי ה' אלהיך" וגם "לא תרצח" הם חלק מההתגלות עצמה וחלק מהתורה; מה הצורך לכרוך אותם יחדיו? בספרו "מורשת במחלוקת" מיצה דוד הרטמן את המשמעויות הגלומות במדרש. לדידו, ההקבלה בין "אנוכי ה' אלהיך" לבין "לא תרצח" מגדירה מחדש את משמעותה של הדת ואת משמעותה של עבודה זרה:
המאבד נפש ומחלל את קדושת האדם פוגם בנוכחות האל בעולם. האמונה בה' מחייבת מודעות לקדושתם של חיי אדם וכיבודם. כאשר אובדת לנו מודעות זו, אנו נעשים אטומים לסבלם של אחרים… כאשר אובדת לנו הרגישות לקדושתם של בני-אדם, אנו מסתכנים במיעוט דמותו של האל.
על פי מדרש זה, הר סיני אינו הר השנאה. נהפוך הוא – עצם קיומו של אלהים משמעו הגנה על כל אדם באשר הוא אדם.
"ואהבת לרעך כמוך" – ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורהבן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול מזה.
שני טעמים ישנם לקביעתו של בן עזאי כי 'זה ספר תולדות אדם' הוא כלל גדול יותר מ'ואהבת לרעך כמוך'. הסיבה הראשונה היא שהכלל של ר' עקיבא מוגבל רק ל"רע", לחבר. קל מאוד לעקוף אותו באמצעות הגדרת הרע רק כמי שהוא "רעך במצוות", או רעך ללאום. לעומת זאת, "זה ספר תולדות אדם" חל על כל אדם.
שנית, לפי הכלל של ר' עקיבא האדם הוא מידת כל הדברים – "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת, הפסוק שבן עזאי מצטט מעניק ערך אלהי לכל אדם: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". כפי שממשיך ומפרט בן עזאי:
שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה עמי חברי. אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות אלקים עשה את האדם.
מי שפוגע בכל אדם, פוגע בצלם אלהים. מי שפוגע בצלם אלהים – ממעט את הדמות. בלשונו של דוד הרטמן:
אומר אני, שכל חזון דתי, העוצם עיניו מלראות בהשפלת הזר או בביזוי בני דת אחרת – דומה לעבודה זרה.
בדברים אלו טמון פירוש מהפכני. מעתה, אין משמעה של עבודה זרה שייכוּת לדת אחרת. נהפוך הוא – משמעותה של עבודה זרה בראש ובראשונה היא פגיעה באנשים אחרים, גם אלו השייכים לדת אחרת. הציוויים הללו מחוללים צו קטגורי שהוא גם דתי וגם מוסרי:
האמונה בה' אינה מתיישבת עם פרקטיקות של אפליה או עם תיאורי גנאי של דתות אחרות מן הסוג המצוי במסורות דתיות רבות, והיהדות בכלל זה.
הדברים הללו מביאים אותנו לנקודה המרכזית, למשמעות החשובה ביותר של תפיסת הברית. העוצמה של המדרש על פי קריאתו של דוד הרטמן נעוצה בכך שהוא הופך למעשה את יחסי התלות בין אלהים ואדם. על פי פשטם של המקראות האדם תלוי באלהים; אולם על פי המדרש גם אלהים הופך להיות תלוי באדם. נוכחות האל בעולם תלויה במעשיו של האדם. ליתר דיוק, היא תלויה בפרשנות שהוא מקנה לברית סיני באמצעות המעשים שלו. הברית מטילה עלינו אחריות, ובמיוחד על תלמידי-חכמים, מחנכים והוגים:
על תלמידי-חכמים והוגים מוטל הדבר – לבדוק ולבחון את המסורת היהודית כדי לשלול כל אפשרות, שמתוכה יינתן אישור להשפלת הזולת או לערעור האמונה בקדושתו של כל אדם, כל הנברא בצלם אלהים.
זו המשימה עליה נצטוונו בהר סיני, זו המשימה שאליה הזמין אותנו הקב"ה, זו המשימה שעלינו לקחת על עצמנו היום.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
