שיעור חינוך בהשראת חג הסיגד, חגם של יוצאי אתיופיה
בכ"ט בחשוון מציינים את חג הסיגד. חג זה, שמקורו בקהילה היהודית מאתיופיה, נחגג 50 יום אחרי יום הכיפורים. מועד זה, שתחילתו צום וסופו התכנסות רבת משתתפים, מהווה אירוע קהילתי חשוב שבמרכזו רעיון חידוש הברית בין העם לאלוהיו, אך בדומה ליום הכיפורים יש בו גם הבטים נוספים של סליחה ויחס בין אדם לחברו.
בשיעור שלפנינו נתמקד בהבט אחד אותו מעלה הרב שרון שלום כהצעה – הן לכל אחד מאיתנו כפרט, וגם לחברה הישראלית כולה. בשיעור בחרנו להתייחס לסיגד כנקודת מוצא לדיון בנושא כללי. החג המיוחד הזה מתחיל להיטמע לתוך לוח השנה היהודי-ישראלי, לכן חשוב לנו להתבונן עליו מעבר לצד של פולקלור המיוחד ליוצאי אתיופיה בישראל.
פתיחה:
נקרא את דבריו של הרב ד"ר שרון שלום:
באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו, כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את ה"אורית" (כינוי שניתן באתיופיה לספר התנ"ך הכתוב בשפת הגעז) תוך כדי שירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר האורית צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר.
ברצוני לקחת את הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני האל ולשאול: עד כמה אנו מסוגלים היום להכניע עצמנו לפני הזולת? עד כמה אנו רוצים ומצליחים להבין את השני? לא פעם פונים אליי מורים, חוקרי משטרה ואחרים באומרם כי כלל אינם מצליחים לתקשר עם עולים שהם אמורים לטפל בהם. האם אנו מסוגלים לשים אבן על הכתף ועל הראש שלנו, מתוך אמונה שעלינו להוריד את עצמנו ולהכיר את נבכי נשמת הזולת? לראות את ה"שגעונות", את מה שנדמה כיציאה מהנורמה – כמשהו שאפשר להכילו ולהבינו?
הרי מחד גיסא, אם ננסה רק להוכיח את הזולת ולומר לו כי התנהגותו בעייתית, המוכח יתבצר וימשיך את התנהגותו. מאידך גיסא, אם לא נוכיחו ייראה כאילו אנו מסכימים להתנהגותו.כיצד אפשר לקחת חלק בעולמו של הזולת מבלי לאבד את עצמיותנו? כיצד נוכל לפתוח את שערי הלב, את שערי היישוב ואת שערי בית הספר מבלי לפחד כי נאבד משהו משלנו?דוגמה טובה לכך נמצא בסיפור על הרבי שנהג לקבל במשך כל היום זרם של חסידים. יום אחד פונה אליו השמש בשאלה: "מדוע אתה כה מזיע בקבלך את פני האנשים?" ענה לו הרבי: "בכל פעם שאני נפגש עם אחר עליי לפשוט נפשית את בגדיי וללבוש את שלו כדי שאוכל להבינו באמת. וכך אחד אחרי השני. על כן אני מזיע".
זאת תחושתנו בחג הסיגד מאז ולתמיד. תחושה שכל אחד צריך לפשוט את בגדיו וללבוש את בגדי חברו כדי להבינו. כולנו זקוקים לאותה אבן המונחת על הראש כאות וכסמל להכנעה לפני האל. עלינו להופכה לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל הכפרים ומכל העדות.
דיון:
ננסה לבחון את המושג "הזדהות":
הִזְדָּהוּת
1. הרגשה של זהות עם מישהו, מסוגלות להרגיש כמו הזולת.
2. אהדה, הבנה או חיבה לאחר.
3. מסירת פרטים על עצמך לצורך זיהוי.
ניתן לקיים על כך שיחה פתוחה או להיעזר באירועים שונים שעלו בעת האחרונה במטרה לעורר הזדהות:
