איך קרה שדווקא מסכת תענית, המוקדשת כולה לצומות ומפרטת את הסיבות לימי האבל הלאומי, נחתמת בסיפור האופטימי של ט"ו באב:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, בהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים… וחולות בכרמים, ואומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך…משנה תענית ד, ו

על פניו, אין עוד משנה שיש בה נוכחות נשית אקטיבית, ואפילו אירוטית, ומלאה עוצמה כמו זו: חגיגה של צדק חברתי, בבגדי לבן שאולים, בלי לנכר עיניים – אוטופיה של ממש.

בשיחה מרתקת עם אלכס צייטלין מערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים", הרב ד"ר שרגא בר און משרטט קו המוליך מהסצינה הרכה והנשית הזו, עד לסיפור המזוויע ביותר במקרא: סיפור פילגש בגבעה.

האם חג האהבה המוכר לנו כיום הוא בעצם ניסיון של המשנה לייצר תיקון עמוק ליחסי הכוח בין גברים לנשים? ואולי עוד יותר מכך: אם תשעה באב הוא יום של טראומה, אפשר לקוות שהחמישה עשר בו הוא יום של תיקון וריפוי?

מוזמנים ומוזמנות לצפות.