שאלה:
שלום,
תודה רבה על הכלי המעולה הזה של עצה-דעת. רציתי לדעת – כיצד ניתן לחבר את התלמידים לקינת דוד? זה פרק שהם מכירים ושמעו אותו כל-כך הרבה בימי זיכרון וטקסים.
תודה, יעל.
תשובה:
שלום יעל,
אכן קינת דוד מהווה נכס צאן ברזל באתוס הציוני. היא נקראת בימי זיכרון ונלמדת בתוכנית הלימודים לעיתים בעל פה. היא מובנת כקינה מרגשת ומלאת צער ויגון על מותו של גיבור. דווקא על רקע זה קשה שלא לתהות על כנותו של דוד בשירו את הקינה. הרי מערכת היחסים בין שאול ודוד הייתה מורכבת ביותר ורצופת עימותים ורדיפות. לא אחת ניסה שאול להרוג את דוד וכמעט הצליח עד שדוד נאלץ להימלט בפחדו מפני שאול.
זאת ועוד, במות שאול נסללת עבור דוד הדרך למלוכה הנכספת. ואמנם כבר בפרק הבא מושחים בני יהודה את דוד למלך עליהם. אם-כן, אנו מציעים את שאלת הדריכה הבאה: האם ייתכן, אם-כך, שדוד כל-כך מצטער על מות שאול?
האם הקינה כנה?
לאור זאת נראה שיש לקרוא ולהבין אחרת את הנימה של דוד בקינה. אין כאן דברי הספד המהללים את שאול המלך הגיבור שמסר נפשו בשדה הקרב, אלא יש כאן ביקורת נוקבת והכשרת קרקע וצידוק לחילופי שלטון.
לדוגמה ניקח את הפסוק הראשון: "הצבי ישראל" מתפרש על פי רוב ככינוי ללוחמים המובחרים שנפלו חללים. אך בקריאה אחרת של צבי מוצן "הצבי ישראל" מתפרש דווקא כתמיהה וכביקורת על שאול ועל הצורך בחילופי הנהגה. מוצן טוען שהפסוק הראשון נקרא כשאלה ותמיהה ולא כהספד. הצבי לפיכך אינו לוחם מובחר אלא חיה פחדנית, ולכן תמה דוד: האם ישראל הם פחדנים כמו צבי ומובסים בשדה הקרב?
כך מפרש מוצן את כל הפרק: תבוסה במלחמה שיש להתבייש בה, ולכן "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון" – פדיחה. עם זאת, כשמגיע דוד לקונן על יהונתן הנימה משתנה לחלוטין.
מומלץ מאוד לעיין במאמרה של ד"ר רוני מגידוב באתר מקראנט שמיטיבה להסביר קריאה זו בקינה לאור שאלת הדריכה שהצענו.
