/ תוכנית בארי

מה נשמט? / ספוקן וורד

יונתן קונדה

יונתן קונדה

יונתן קונדה

שמיטה – בעברית, זו מילה פרודקטיבית, בסך הכל…
בשפת יום יום והחול. למשל:…לסת שמוטה. קרקע נשמטת.
בפוליטיקה מדברים – השתמטות מאחריות.
בצבא מדברים על משתמטים מגיוס.
מהמילה שמט אפשר לגזור כמעט בכל הבניינים
והיא משנה משמעות:
שמט, השמיט, השתמט, שמוט, שומט
ביידיש יש אפילו שמאטה
ובערבית שאמאתן
ומי יודע אולי אטימולוגית עוד נגלה כי בלועזית
גם שח-מט או TO BE ASHAMED זה משורש ש.מ.ט
בעברית ישראלית עכשווית מדוברת המילה שמיטה
היא כמו משוואה רבת נעלמים –
למה בדיוק מתכוונים כשאומרים
לשמוט?
אבל מה המשמעות השמיטה?
הדרישה לשמוט, הרמיזה, או הסוד ובעיקר
מה הפשט של המצווה
המצווה לא רק על איכר בשדה
אלא על כל נשמה ונשמה
שבה נשמט-כל-חי…

הרי השמיטה הזאת היא מן מצווה כזאת שנעולה בכספת הדורות.
יש בה איזה סוד.
ואנחנו שכוחי אדמה רחוקים ממחזוריות הטבעית של הבריאה
עם יד על הלב כואבים את המרחק הזה מנסים לפצח שוב את הקוד
בכל מאדנו, עוד ועוד לגלות
שמיטה היא קריאה בהירה לשמיעה לשמירה מפני עצמנו מפני
התרדמה הזאת של גלות וגאווה המעכירה כל חלקה
השמיטה היא כמו השעון מעורר של דורנו
כמו השבת – יש הרבה מאד דרכים לעקוף ולסלף ורק דרך אחת
לשמור, ולזכור
לשבות ולשמוט זו הדרך הכי ישירה להדמות לבורא
ולהתאחד איתו ברגע הזה של – אי-עשייה

כי שמיטה היא מוסיקה חרישית של אי-חרישה
יש בה פעולה עדינה כמו מנגינה שנשמעת
לפעמים רק לנשמה כשהגוף היא התעלה
לייבוא עוד ועוד יבול ועוד ועוד תפוקה
לגלות איך בחלל הזה של העצירה, החלל הריק
מתחילה תנועה עמוקה יותר
מתחיל הגרוב
האופן בו אנחנו יודעים שוב ושוב לשבת
בתוך הקצב האהוב של העולם
שנשכח כל פעם שאנחנו בכל תרועה
מתחילים עם התחלה חדשה על אבן פינה
פרויקט לייסד לחולל לבנות לזנק לשנות
לתלות לפלוט לקלוט לשחזר לשפץ לייעד
את הקרקע לפיתוח לפיתוי לויכוח לשינוי
לאכלוס מיידי בפינוי בבינוי בלי טאבו שמיימי
רק שכחנו את האות את הסימן ברית הקטן
הזה של הציווי לשמוט בשביעי –
צו שאין לו כסא הוא לעולם נופל בין הכסאות
כי אין בו מעשה
יש בו רק – לא לעשות
אז מי ומה שמיטה?
של מי של מה שמיטה?
בשם מי בשמי שמיטה?
בשביל מי בשבילי שמיטה?
אז מה נשמע? נשמה, ומה נשמט?
מה אתה שמעת? ומה את שמעת?

לתת להגיון להשמט לכאוב את המרחק מהאמת
מה-حق الوحيد השם המיוחד שמכתיב לנו עבר הווה ועתיד
שמבקש – ולא פעם אחת – שהדרך לקדש אדמה באמת
זה שנלמד לא לאחוז בה בכוח הזרוע או כלכלת רווח
ולתת לה להסחט עד הטיפה האחרונה עד עייפה
אלא להרפות מהאדמה לדעת כי רק קרקע שנשמטת מתקדשת
ונכנסת עמוק יותר בנפשנו, ואנחנו בה
הרי תרצה האדמה את שבתותיה
לא מעבר לים או מעבר לגדר
שם יש הם הוא הוא או היא אחר –
אלא מידינו תבקשם
מהידיים האלה שבונות בשם הקודש
עוד ועוד ארמונות של חול
שנשטפות בגאות גאוות שוק של
שוטף פלוס 60 פלוס 90 פלוס 2000 שנות גלות
שעוד נמשכת כל עוד אנחנו מנסים לקחת בעלות
שלא נפסקת ולא שובתת ולא שומטת
קרקעות אלא רק חותמת עוד ועוד עסקאות
על חשבון הציבור בלי פרוזבול בלי פיקוח
רק קיפוח וקבלנות מבצעת וחוזים
מתחת לשלוחנות באחוזים
הידיים האלה שלוחצות כפתורים
שמצביעות בקלפיות
ידיים שרוחצות ידיים
בשם כל הכוחות והלקוחות אבל כבר מזמן שוכחות
מה זו עבודת כפיים
מה זו עבודת אדמה
ואת העובדה הבסיסית ביותר
שעדיין לוחשת התורה:
חקלאים זורעים ומאמינים.
הרי סדר זרעים הוא הראשון בתורה
אבל אחרון בסדר העדיפויות של חברה
שמעדיפה קבלנים על פני קבלה
פשיטת רגל על פני פשיטת יד לעני
מעדיפה אני על פני אנחנו
ועד מתי תרצה האדמה – את שבתותיה?
תתרצה תחת המכבש הזה של לא רואה לא יודע?
זה נוגע בכל אחד ואחת מאתנו בכל פרט
שכבר לקחנו חלק במסע הזה לארץ מובטחת
וכבר כמעט הגענו בגוף אבל הרוח עוד
לא איתנו – אין לנו אלא לקוות
שנמצא בנו בין קניונים לפנטהאוזים לתעשיית
מזון ובשר ומסחר בה ההגיון מפנה מקום לשורת הרווח
והמוסר כמעט נשכח כמת מלב:
מי יתן שנמצא שוב אומץ בתוך כאב הזה להתיישב בדעתנו, ולשמוט באמת
כדי שמתוך הבלבול העמוק הזה, שוב נלבלב

כי מי ומה שמיטה?
של מי של מה שמיטה?
בשם מי בשמי שמיטה? בשביל מי בשבילי שמיטה?
אז מה נשמע? נשמה, ומה נשמט?
מה אתה שמעת? ומה את שמעת?

כמה קל לאחוז בדבר
כמה קשה לשחרר אחיזה
כמה קל להצטרך לשלוט בדבר
כמה קל להגיד בפה שחרר אחי, עזוב
אבל לשמור את הדבר בלב
כמה קשה לשמוט
ולגלות שאדמת הלב שייכת
רק למי שמשחרר עליה בעלות,
ומה העלות?
ומה הרווח? הרווחה?
האנחה לנשום לרווחה?
אנחנו חיים בתרבות של האחזות
אבל באים ממסורת עמוקה של שמיטה
מסורת שבה מחזור הנשימה מתחיל מנשיפה –
הרפיית האוויר, ולא משאיפה
למרות שאנחנו חיים בתרבות שרק רוצה לשאוף ולשאוף ולשאוף
אנחנו חלק ממסורת בה מחזור הזמן והבריאה מתחיל ב"ויהי ערב" –
שמיטת האור, ורק אחר כך – "ויהי בוקר"…

ממסורת בה צמיחה אמיתית של תודעה ואמונה שייכת למי שמוכן לוותר על הצורות הקיימות של הבעלות
לצורך כתב התחייבות עמוק יותר
לכתוב גם אם בכאב כתובה שקופה יותר
שטר ערבות עדין יותר
שהרי
לעתיד לבוא בטלות נבואות הפורענות
ואנחנו נשארים פה עם נבואות של אהבה
לעתיד לבוא יתטלו כל צורות הבעלות
על אדמה ועת מאדמה באת לאדמה תלך
הבעלות על אדמה באה והולכת
אבל אהבת האדמה לעולם עומדת
ואהבה נקנית ברכות
אהבה נקנית בחמלה
בלחוס, ולא בחסות
בלשחרר אחיזה, לא לחלק אוחזים
בתחושה של רווחה, ולא בכלכול רווחים
אהבה נקנית בקירבה לאדמה
לא בצווי
בתמימות, לא בתמ"א וחוזי שכירות
אהבה לאדמה נקנית בנכונות
לתת לגאות לשטוף את כל ארמונות
החול, וביום השביעי, ובשנה השביעית
לתת לאדמה
לשבות

כי מי ומה שמיטה?
של מי של מה שמיטה?
בשם מי בשמי שמיטה?
בשביל מי בשבילי שמיטה?
אז מה נשמע? נשמה, ומה נשמט?
מה אתה שמעת? ומה את שמעת?

משמעות צומח מתוך מה שאנחנו מסכימים לשמוע
לפעמים בשביל לצאת ממצרים של התדועה צריך קצת
שפת לא ידעתי אשמע
וזה לא אשמט וזה לא אשמת אף אחד שלפעמים
אלוהים נמצא לא במה שמעובד מדי, במה שנמצא תחת שליטה עד בלי די
אלא צומח פרא בשדה שמיטה
לא מתוך המצופה, מתוץ הצורה
לא מתוך מה שאני יודע, ומכיר
אלא מתוך השמיטה המכוונת של התחביר
מתחת לפני השטח של הברור והנהיר
יש בנו אישון שמתרחב אל מול האור הבהיר
של ההכרה בשלהבת הבקשה העולה מאליה באש
התמיד של הבקשה: בשביעי, שמוט

כדי להתנער, להתעורר
כדי שמשהו עמוק יותר בנו יקיץ
בשדה הנתון למתהווה בו בלי מגע לא מודע
המנוחה מצמיחה בנו פריחה פרואית, פרועה
בחלל הפנוי, שם מתרחשת היצירה
בהחסרת הפעימה – שם מתנוצצת אהבה
בהחסרת הביט – שם נעה הדופק, גרוב, התחושה
שאפשר לזוז, לרקוד
עוד ועוד
לא במטע המלא הגדוש מפה לפה
אלא בהיכל של אדמה שנשמטת בו עומדים צפופים היבולים
אבל משתחווים ברווחה
ההשתחוויה הזאת, ההצמדות לקרקע לשם שחרורה, היא שמיטה
בין אם היא קוראת לנו או אנחנו קוראים לה
היא מתרחשת בפרטי הפרטים של המציאות
בצמאון הזה להמצא:
גם בחקלאות, זה ברור
אבל לא פחות, בלב שלנו,
בגילוי של אהבה
שלא תלויה בדבר… זו בחינת שמיטה
או בדיבור – ויתור לא להשיב כפי שחשבנו שיש להשיב
לא להיגב בדיוק כפי שציפינו להגיב – זו שמיטה
לא להמשיך לגדל ולגדול בתבניות של שנאה
או אהבה מעוורת
לאוור את האופן בו אנחנו מעבדים
את השדות הסמנטיים של האתיקה
של הפואטיקה,
לא לצפות כל הזמן לפרי מכל דבר שאנחנו מנסים לזרוע
בעולם –

ואחרי הכל
שמיטה היא געגוע
לתקופה שכולנו היו לנו שדות.
חקלאים, זורעים באמונה.
ואולי הכיסוף הזה שכל אחד מאתנו נכסף
היא לאיזה אפשרות שעדיין קיימת,
בכל דור ודור, בכל יום ויום
להיות קצת פחות תלוי בחומר
קצת יותר חשוף

לשמוט זה לקלוט תדר – דק יותר
שמחלחל אל חיי הסוד, אל היסוד
שיש בכל חומר.
שנת שמיטה היא חוט דק מכור
של עכביש התודעה העצומה האינסופית לתת לה רגע לנוח, שתנוח
עליו הרוח, שינוע
שנראה כמה מורכבת, כמה עמוקה
כמה נפלאה ונשגבת ופשוטה
היא המנוחה
כמה כואבת, ועדינה ואיתנה ואמיצה וחשופה
וחשובה
היא הבחירה
לשבות

על המשורר

יונתן קונדה – מחלוצי השירה המדוברת בארץ. פרסם מספר שירה, מחזות ומופעים זוכי פרסים. מופיע עם שירה מדוברת בעברית ערבית ואנגלית ברחבי הארץ והעולם. ממייסדי להקת הראפ סיסטם עאלי, ופרויטים מוסיקליים נוספים. מלמד שירה וכתיבה יוצרת בקהילות מגוונת ברחבי הארץ, כולל בית המדרש ליצירה במכינה היהודית-ערבית למנהגיות בעמק-יזרעאל, סדנת המשוררים הבינ"ל המאגדת משוררים.ות מרחבי הים התיכון, ופרויקט "שירה על המפה" של הליקון.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics