שנת השמיטה ההולכת וקרבה מזמנת אותנו לחשיבה. המצווה החקלאית אמנם אינה רלוונטית לרוב האוכלוסייה כיום, אך ניתן להשתמש באידאה של השמיטה כהשראה לרעיונות נוספים שאותם יש לממש מעבר להגדרה ההלכתית הצרה. בחלקו הראשון של מאמר זה עסקנו בעיקר במאבק בצרכנות יתר, בחלק זה נתמקד בדרך שבה ניתן ליישם רעיונות נוספים מעולם השמיטה באורחות חיינו.
לירקות ולפירות הגדלים בשנת השמיטה יש מעמד הלכתי מיוחד הנקרא "קדושת פירות שביעית". זו אינה קדושה במובנים המוכרים לנו, כדוגמת קדושת התרומה או הקורבן. הקדושה מתבטאת בכך שפירות השנה השביעית מיועדים אך ורק לאכילה – ולא לכל תכלית אחרת.
כך דרשו חכמים על הפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה ו-ז): "לאכלה – ולא לסחורה" (בבלי עבודה זרה, סב ע"א); "לאכלה – ולא למשרה, ולא לכבוסה" (בבלי סוכה, מ ע"א); "לאכלה […] – ולא להפסד" (בבלי פסחים, נב ע"ב). ישנם דיונים הלכתיים רבים על המשמעות המדויקת של איסור סחורה והפסד בפירות שביעית, וכן בשאלה מהו שימוש ראוי, הדומה לאכילה, ומהו שימוש בזוי, הדומה לכביסה. אני מבקש להרחיב את הרעיונות הללו לתחומים נוספים.
לאכלה ולא לסחורה. בהגיענו לרשתות מכירת המזון השונות אנו מצפים למצא בכל עת ובכל עונה את כל שפע הארץ הטובה. כיוון שרבים מאיתנו מוכנים לשלם על כך, דואגות רשתות השיווק להביא לנו את כל הטוב הזה מארבע קצוות תבל. כך לגבי מוצרי המזון וכך לגבי כלל המוצרים: רהיטים, מכוניות, חומרי בנייה, מכשירי חשמל ועוד ועוד.
אחד האתגרים האקולוגיים הגדולים ביותר נעוץ במה שקרוי "טביעת רגל פחמנית" של מוצרים, כלומר, כמות האנרגיה שהושקעה באריזה ושינוע המוצרים ממקום הייצור לצרכן. ככל שהמרחק הגיאוגרפי גדל, כך גדלה טביעת הרגל הפחמנית – קירור, טיסות, הפלגות, רכבות, ועוד. המענה לאתגר זה נמצא בשינוי בצריכה שלנו. עלינו להשתדל לרכוש מוצרים מקומיים ככל האפשר. עלינו, כחברה וכקהילה, לפתח ולטפח גינות ירק קהילתיות, גם בעיר – על גגות ובמרחבים עירונים מתאימים. עלינו להעדיף תוצרת הבאה מקרוב, ללא מתווכים רבים, בפחות מסחר, שינוע ואריזה יקרה. גם אם נבחר לעשות זאת בקנה מידה קטן, נבטא בכך את רוחה של התורה שציוותה "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה".
לאכלה ולא להפסד. חברת השפע שבה אנו חיים היא בזבזנית מאוד. האמצעים הטכנולוגיים של הייצור הוזילו את מחירי הסחורות והמוצרים, ואנו מתייחסים לרבים מהם כמוצרים חד פעמיים – השתמש וזרוק. העקרון "לאכלה ולא להפסד" מחייב אותנו לחשוב על הצריכה שלנו לעומת הצרכים שלנו, ועל האחריות שלנו לצמצם את כמות האשפה בעולם, בעיקר באמצעות תהליכי מחזור, שמתרבים והולכים.
בהקשר זה, מן הראוי לציין שאי הקפדה על מחזור היא גורם מרכזי בהשחתת הארץ. הרמב"ם הרחיב את איסור "בל תשחית" העוסק בעצי פרי לעוד סוגים של השחתה: "ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית" (משנה תורה, הלכות מלכים, ו ח-י). בהמשך לדברי של הרמב"ם, עלינו להרחיב את איסור "בל תשחית" גם להשחתה הנגרמת מן הדרך בה אנו מטפלים באשפה שלנו.
אחת האבחנות החשובות בהלכות שמיטה היא בין פעולות חקלאיות שנועדו לשמר את הקרקע והעצים מפני נזקים לבין פעולות שמטרתן הצמחה: הראשונות מותרות בשנת שמיטה ואילו האחרונות אסורות.
דוגמא לכך נמצאת במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי (דף נ ע"ב) שם נאמר כי מותר להתליע, כלומר לנקות את העץ מתולעים שתקפו אותו, מותר לטפל בפצעים שנוצרו בקליפת העץ ומותר לסוך בשמן את מקום הגיזום בעץ כדי למנוע את זיהומו של העץ. פעולות אלו מותרות מפני שהן נחשבות כפעולות "לאוקומי אילנא" כלומר, פעולות לקיום העץ שלא ינזק ובלשונו של רש"י שם: "ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא". לעומת זאת, פעולות שהן "לאברויי אילנא" להשבחת העץ, כמו גיזום, הרי הן אסורות. כך לדוגמא מתירה המשנה להשקות את שדות השלחין בשנת השמיטה "שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל א, ח-י).[1]
אנו עסוקים בשיפור ושכלול אינסופי של תנאי החיים שלנו. המכשירים והכלים בהם אנו משתמשים מתיישנים מהר מאוד מפני שכל זמן קצר יוצאת לאור גרסה חדשה של הטלפון, המחשב, הטלוויזיה והמכונית. כך דרכו של עולם. שנת השמיטה מזמנת לנו את התשתית למחשבה ביקורתית על הפיתוח האינסופי.[2] עלינו להסיט את האנרגיה שלנו מהרצון לרכוש מכשיר חדש או בגד חדש לבדיקה לשאלה האם וכיצד אפשר לשמור על הקיים, לטפל בו ולתחזק אותו עד כמה שאפשר. כך לגבי בגדים, צעצועי ילדים, מכשירים ביתיים, מכוניות, רהיטים ועוד. כבר בשלב רכישת המוצרים עלינו לחפש את המוצרים בני הקיימא, אלו שיחזיקו זמן ארוך, שמיוצרים היטב מחומרים טובים ויעילים. הנהייה להחלפה מתמדת של מוצרים מעודדת את היצרנים ליצור מוצרים זולים הנראים טוב מבחוץ אך מתכלים מהר מבפנים. בשנת השמיטה נעסוק ב"אוקומי אילנא", בתיקון כלים ומכשירים והחזרתם לשימוש של חפצים ובגדים כדי להימנע מבזבוז והשחתה מיותרים.
שנת השבתון למורים ולמרצים באוניברסיטאות מוכיחה שהדבר אפשרי מבחינה כלכלית. את הרעיון הזה צריך לפתח ולהרחיב למקצועות נוספים ולמקומות עבודה נוספים. השמיטה המקראית, כמו השבת, מתקיימת במקביל בכל הארץ ועבור כל עובדי האדמה. הקושי לקיים מצוה זו הוא עתיק, ובאופן חריג כבר התורה עצמה מציגה את השמיטה כמעוררת את השאלה הנוקבת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?".
הפיתוח המודרני של שנת השבתון באופן מדורג, לפיו בכל שנה שביעית מכוח ההוראה יכול לשבות, מסתבר כיעיל הרבה יותר. שנת השבתון המודרנית מתאפיינת בעידוד אנשי ונשות החינוך והאקדמיה לפיתוח אישי כדי שיחזרו לעבודתם רעננים לא רק ממנוחת הגוף והנפש אלא מלאים ברוח חדשה שאותה יוכלו להשרות על תלמידיהם ותלמידותיהם.
בשנת השמיטה הקודמת, שנת תשע"ד, יזמו חברי הכנסת רות קלדרון (יש עתיד) ויו"ר העבודה ח"כ יצחק בוז'י הרצוג – היום נשיא מדינת ישראל – יוזמה חדשה לשמיטת חובות גם לאזרחים. על פי היוזמה, עמותות הפועלות בקרב המגזר שלישי כמו "פעמונים", "ידיד" ו"מקימי", יאתרו משפחות שנקלעו לחובות וילוו אותן בשנת השמיטה עד להגעה להסדר החובות בתום התהליך. במטרה לסייע למשפחות שייבחרו לפרויקט תוקם קרן שתגייס כספים מהציבור הרחב, מיחידים ומעמותות, וכן מקהילות יהודיות בחו"ל. המשפחות יסכימו לליווי צמוד של הארגונים החברתיים לאורך שנה שלמה, ובסופה הן יזכו להסדר חוב על פיו הבנקים וחברת חשמל, למשל, יוותרו על שליש מהחוב; שליש נוסף יחזיר הלווה ללא ריביות והצמדה, והשליש האחרון יכוסה באמצעות קרן התרומות.[3]
בשונה מן הרעיונות הקודמים שהעליתי במאמר זה, הרי שפרויקט שמיטת החובות דורש את התערבות המדינה. מדובר בהתגייסות של כוחות רבים, רשויות כלכליות וארגונים וולנטריים, שיחדיו יעשו את המאמץ הנדרש כדי להוציא ממעגל העוני משפחות רבות. תהליך כזה אינו מתמצה בפעולה אחת של שמיטת חובות אלא כרוך בכניסה של משפחות נזקקות למסע ארוך של שיקום, שבסופו של דבר יאפשר להם לעמוד על רגליהן בזכות עצמם. גם כאן יש לראות את מצוות שמיטת הכספים כמקור השראה ולמצוא את היישום המציאותי שלה בדרך הנכונה והמתאימה ביותר.
מאמר זה, על שני חלקיו, מבקש להרים את השמיטה מן הארץ, מן האדמה הפיזית ואף מארץ ישראל. בעידן המודרני השמיטה אינה תלויה עוד בארץ. עליה להתפשט לתחומי חיים רבים ולחולל בהם שינוי משמעותי. כדי שהשמיטה תוכל להתקיים בזמן הזה עלינו להעמיק בהבנת העקרונות המכוננים אותה ולחשוב מעבר להלכה המקובלת. אל לנו לשגות בחלומות בלתי מציאותיים על חזרה לאדמה ולטבע.[4] אנו חיים בעולם טכנולוגי, מתועש וממוסחר, ובתוך העולם הזה אנו צריכים לממש את הערכים שלנו ולמצוא דרך להתקדמות מדודה והדרגתית המממשת רעיונות גדולים בצעדים קטנים.
[1] על ההבחנה בין 'אוקומי' ו'אברויי' לבין הפסד ראו דיונו של הרב זאב ויטמן, לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל, מכון צומת, אלון שבות תש"ס, פרק רביעי.
[2] אציין כאן את הצעתו הרדיקלית של יזם ההיי-טק יוסי צרויה, במאמרו "עבדי הזמן" (בתוך: איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא (עורכים), על הכלכלה ועל המחיה, הוצאת ראובן מס, ירושלים 2008, עמ' 226 – 240.) צרויה הציע שמיטה בתעשיית ההיי טק שתבוא לידי ביטוי בעצירה של פיתוחים חדשים למשך שנה שלמה בכל התעשייה. בשנה זו יעבדו רק על תיקון 'באגים' ותחזוק תשתיות קיימות. במהלך שנת השביעית יתקיים 'אוצר היי-טק' שיאפשר שימוש חינמי או במחיר מוזל של תוכנות יקרות. הצעתו של צוריה תלויה, לפי דבריו, בהסכמה עולמית למהלך כזה. זהו חזון מרחיק לכת שקשה לראות אותו מתממש. ההצעות השונות אותן העליתי כאן יכולות לצאת לפועל גם במישור הפרטי והקהילתי.
[3] מתוך כתבה של לילך ויסמן באתר גלובס בתאריך 06.01.2014.
[4] ראו למשל את דבריו של הרב צבי ישראל טאו, "נושא אלומותיו: ערכה של החקלאות בישראל", הוצאת חוסן ישועות, ירושלים תשע"א. ולאחרונה את מאמרה של נועה איתם, "לשוב איש אל אחוזתו", אתר בשבע, 15.7.2021.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
