כמדי שבע שנים, בערב שנת השמיטה אנו שבים לשאלה כיצד נממש את ערכיה בעולם שבו אנו חיים. כבר בראשית דברי אבהיר שאין בכוונתי לעסוק כלל בשאלות ההלכתיות הקלאסיות של שמירת השמיטה בחקלאות המודרנית, המתעוררות בדרך כלל בהקשר זה: היתר המכירה או אוצר בית דין? יבוא מחו"ל או גידול במצעים מנותקים? וכדומה. כבודן של שאלות אלו במקומן מונח, אך בסופו של דבר עבור רובו הגדול של הציבור השמיטה מתבטאת בצורה מינורית מאוד. אין היא אלא פרט נוסף בהלכות כשרות המזון. האתגר הגדול הוא יצירת משמעות לרעיונות השמיטה בעולם של חקלאות תעשייתית וטכנולוגיה מודרנית.
במאמרו המפורסם "חזון הצמחונות והשלום" יצר הרב קוק שיטה פרשנית מעניינת וחשובה. הוא הציע לראות את המצוות הנוגעות לכשרות הבשר כביטוי למרחב רעיוני שמימושו המלא – רחב ועמוק מהמצוות עצמן. הרב קוק ראה את מצוות התורה המגבילות את אכילת הבשר כקריאת כיוון להתעלות מוסרית גבוהה יותר, שכאשר יגיע האדם אליה ימנע את עצמו מאכילת בשר כלל ועיקר. את מצוות הכשרות הוא תיאר כחלונות שדרכן נכנס אור המעניק להם משמעות ויוצר דינמיקה של התפתחות וצמיחה מוסרית.
אני מבקש ללכת בדרכו של הרב קוק ולראות גם במצוות השמיטה ביטוי לרעיונות גדולים שאותם יש לממש אף מעבר להגדרתם ההלכתית הצרה. הצמחונות שאותה מתאר הרב קוק היא חזרה לעולם מתוקן שלפני דור המבול, לעידן שבו נאסרה על האדם אכילת בשר. היתר האכילה לבני נח היוצאים מן התיבה נבע, כך טוען הרב קוק, מירידה אנושית מוסרית. כאשר נתקן אותה, לעתיד לבוא, נחזור ונאסור על עצמנו את אכילת הבשר.
גם את מצוות השמיטה אפשר לראות במשקפת זו. היא מבטאת את הרצון של האדם לחזור לגן עדן, לזמן שלפני קללת האדמה והאדם, לעידן שבו האדם חי בעולם מתוך רווחה יחד עם הטבע השופע מבלי שיידרש להגיר את זעת אפו ולאכול בעיצבון מפרי האדמה. אני מציע אפוא לראות את מצוות השמיטה כביטוי לשאיפה מוסרית לתיקון האדם והחברה. לשם כך יש לתרגם את מושגי השמיטה לעולם שבו אנו חיים, עולם טכנולוגי, גלובלי, תעשייתי ומסחרי הרבה יותר מעולמו של המקרא וחז"ל.
אכן, בשנים האחרונות נאספות הצעות חדשות המבקשות לממש את ערכי השמיטה באורחות חיינו ולתת מענה לצרכים של התקופה והמקום שבו אנו חיים.[1] בדברים הבאים אבקש לתרום את תרומתי בעניין זה ולהציג כמה מעקרונות והלכות השמיטה, ואת הדרך שבה ניתן לתרגם אותם לעולם החיים של כולנו.
הלכות השמיטה הן כה תובעניות שרק אחת לתקופה של שבע שנים ניתן לממש אותן, וגם זה במאמץ רב מאוד. לעומת זאת, הרעיונות שיעלו כאן אינם תלויים בזמן ואף לא במקום. אפשר לממש אותם בכל עת ובכל זמן, בארץ ישראל או מחוצה לה.
ובכל זאת, הדבר הראשון שעלינו ללמוד מן השמיטה הוא הקצב שלה – הדרך הנכונה להתקדמות מוסרית היא בצורה הדרגתית, בשלבים. כדאי אפוא לייחד תקופה מסוימת לשינויים הרעיוניים הללו, ושנת השמיטה היא הזדמנות נפלאה להתמודדות ולהתקדמות במגוון של נושאים הקשורים לרעיונות הגדולים של השמיטה, גם אם באופן חלקי וזמני.
תהליכי התיעוש המודרני הרחיקו את הצרכן מהיצרן בכל התחומים, ובתוכם תחום המזון. אנו רוכשים את מזוננו כאשר הוא מוכן ומזומן לאכילה. אנו מקבלים אותו לידנו ארוז ונקי, וממהרים הביתה כדי להכין ממנו את ארוחותינו. איננו שותפים בתהליכי הגידול והעיבוד שעובר המזון לפני שהוא מגיע אלינו. קל לנו, ואולי נוח לנו, להתעלם מתהליכים אלו ומשאלת האחריות המוטלת עלינו ביחס אליהם. גם הצרכן המודרני, שומר ההלכה הדתית, נוטה להתעלם מהם. די לו בחותמת הכשרות על המזון.
המסורת היהודית דורשת מאיתנו לבדוק מאין בדיוק הגיע המזון שאנו אוכלים. הלכות הכשרות מתייחסות ברובן למקור המזון: האם הבשר (או החלב) הוא של בעל חיים כשר? האם נשחט והומלח כראוי? האם הופרשו תרומות ומעשרות מהפירות והירקות? האם נבדקו שאלות של ערלה וכלאיים, חדש ושביעית? העקרון שיש ללמוד מכאן הוא שגם לצרכן יש אחריות לגבי תהליכי הייצור.
השאלות שצריכות להעסיק אותנו ביחס לייצור המוצרים שאנו צורכים רחבות מאוד. עלינו לבדוק מה המחיר הסביבתי של המוצר שאנו צורכים, ביצורו ובשינועו עד אלינו. אלו שאלות שבין אדם ל"מקום", לסביבה. עלינו לשאול מה היו תנאי ההעסקה של העובדים בכל שלבי הייצור והשינוע של המוצר עד שהגיע לפתחנו. אלו הן כמובן שאלות שבן אדם לחברו. נושאים אלו צריכים להיות חלק משמעותי ממכלול המצוות של הכשרות.
כדי שמוצר מזון או כל מוצר אחר יהיה "כשר" עלינו לוודא שלא נוצר מתוך עבירה או בעזרת התנהגות פוגענית לאדם או לסביבה. בשנת השמיטה, שבה אנו מקדישים מאמץ נוסף לבדוק את מקורות המזון מן הצומח, נייחד זמן ומשאבים כדי לבדוק את מקורות הייצור של לפחות חלק מן המוצרים שאנו צורכים. לצרכנים יש כוח רב, אנו יכולים להשפיע דרך התארגנות של צרכנים המבקשים לשנות את העולם דרך הכוח הצרכני שבידם.[2] למעשה, את דרך החשיבה הזו ראוי להרחיב גם למוצרים אחרים ולא רק למוצרי מזון.
מעבר לשאלות ש"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו", עלינו לעסוק גם בשאלות של אתיקה אישית או מידות ראויות, שאלות "שבין אדם לעצמו". מה אומר עלינו בולמוס הצרכנות שאנו שטופים בו? האם אנו חשים שהאישיות שלנו מתרחבת וגדלה ככול שאנו רוכשים יותר מוצרים? הצרכנות הפכה לסוג של בילוי, המנותק כמעט לחלוטין ממילוי הצרכים הפיזיים של האדם. צעירים ומבוגרים, כאלה שיש ביכולתם לקנות וכאלה שלא, משוטטים בקניונים, במרכזי הקניות ובמרחבי הרשת הדיגיטלית: מתבוננים, מודדים, בודקים ומשווים, ובסופו של דבר, גם קונים מוצרים שאין בהם צורך כלל וכלל.
הרמב"ם ניסח בסרקזם חד את הצורך האנושי הזה:
השאיפה למותרות אינסופית. אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשׂות את המותרות שעשׂה פלוני. לרוב הוא חושׂף את עצמו לסכנות גדולות, כגון הפלגה בים ושֵרוּת המלכים. מטרתו בזאת להשׂיג אותם מותרות בלתי-הכרחיים… כאילו תכליתה של המציאות אינה אלא לענג את השפל הזה
הכלכלה, כך אומרים לנו, מתקיימת ומשגשגת בזכות תופעה זו. ככל שנקנה יותר, ייצרו יותר וימכרו יותר. התוצר הלאומי יגדל, האבטלה תרד, ובא לציון גואל. ייתכן שהמודל המתמטי נכון, אך בעיני יש להכניס למשוואה גם ערכים מוסריים.
אחד המרכיבים של מצוות השמיטה הוא שמיטת הרכוש: בעל הקרקע שומט את בעלותו על קרקעותיו ופירותיו ומפקיר אותם לבני אדם ובעלי חיים, ובעל הממון שומט את בעלותו על החובות שחייבים לו. בשנת השמיטה אסור לאף אדם לצבור פירות או תבואה. לכל אדם מותר לקחת מהשדה והפרדס, מהמטע והכרם רק את הנדרש לו ולמשפחתו ליום אחד. בעולם שבו אנו חיים איננו חשים במשמעות זו של מצוות השמיטה ביחס לקרקע. גם ביחס לממון אין אנו מקיימים כראוי את מצוות שמיטת הכספים (זאת כבר מימי הלל הזקן, שהתקין את הפרוזבול, שטר ה"עוקף" את החובה לשמיטת כספים). אולם אנו יכולים לתרגם את הרעיונות הגדולים הללו לפעילות מעשית ומדורגת ביחס לצרכנות שלנו.
בשנת השמיטה נבדוק את מידת הצריכה שלנו לעומת הצרכים האמיתיים שלנו. ננסה לעשות "שמיטת קניות": לצרוך פחות, להשקיע פחות זמן ואנרגיה בקניות, לחפש אפיקים חדשים לצמיחה אישית שאינם קשורים ברכוש כלל. נזכור שהחטא שחטאו אדם וחווה בגן עדן היה קשור לתאווה לפרי היחיד שלא היה ברשותם. גן העדן הוא המקום שבו אדם מרגיש שיש לו את כל מה שהוא צריך, ואין הוא מבקש דבר נוסף. כחלק מהתיקון והרצון שלנו לחזור לגן עדן עלינו לתרגל את שריר הסיפוק במה שיש, ממה שבאמת צריך.
השראה לשינוי כזה נוכל למצוא בהלכה נוספת הקשורה לשמיטה: היחס לפירות שביעית, פירות שגדלו בשנת השמיטה. בשנה זו הפירות הגדלים על העצים אינם שייכים לבעל הבית והם מופקרים לכל. אולם ההלכה דאגה לכך שאף אחד אחר לא ישתלט על הפירות. התוספתא מספרת לנו על התקנות שנוצרו לשם כך:
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר… ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו
הרצון האנושי לאסוף, לאגור, לדאוג שלא יחסר גם מחר ומחרתיים, מתנגש עם מצוות השמיטה. מסתבר שהאוספים הראשונים של פירות השביעית, שעתה הם הפקר, אינם משאירים דבר לאלו שיבואו אחריהם, במיוחד הזקנים והחלשים. לכן תקנו חכמים מעין תחנת מכס בכניסה לעיר, שבה בודקים את החוזרים מן המטעים והפרדסים ומחרימים מהם את כל מה שמעבר לצריכה היומית שלהם. את הפירות המוחרמים מכניסים ל"אוצר שבעיר" (ומכאן המושג "אוצר בית דין") וממנו שבים ומחלקים לתושבי העיר מנות פרי שבועיות בצורה שוויונית.
התוספתא ממשיכה ומתארת התפתחות נוספת:
הגיע זמן תאנים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן זיתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
כדי לייעל עוד יותר את התהליך ואולי אף למנוע נזק מיותר מפעילות קטיף בלתי מקצועית, בית הדין של הקהילה שוכר פועלים המבצעים את כל הפעולות החקלאיות הכרוכות בקטיף ובייצור היין השמן. את כל היבול הזה מחלקים אחת לשבוע בצורה שוויונית. בשלב זה של התקנה כבר נוצרו עלויות כספיות הכרוכות בעבודה וסביר להניח שאת העלויות הללו שילמו הצרכנים, שמהם נחסכו הטרחה והמאמץ הכרוכים ביציאה למטעים ולכרמים ובייצור עצמאי של היין והשמן. אך תשלום זה הוא רק על העבודה ולא על הפרי וההשקעה שנדרשה בגידולו, ולפיכך הוא מותר בשנת השמיטה. תקנת אוצר בית דין באה למנוע מהאדם לאסוף ולאגור את פירות השמיטה מעבר לצרכיו. בהשראת הלכות אלו אני מבקש לעצב מחדש את הרגלי הצריכה שלנו.
ההלכה קובעת שאם אדם אגר פירות בשנת השביעית במשך עונת האסיף, עליו לבער אותם – כלומר, להוציאם מביתו ולהפקירם לכל – בסוף העונה. כך נאמר בתוספתא:
מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על ביתו. ואומר: 'אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול'. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
קיימות מחלוקות רבות סביב הלכה זו, אך אני מבקש ללמוד בהשראתה נוהג שאנו יכולים לאמץ. מלבד המאמץ הנפשי הכרוך במיתון הצריכה והקנייה שלנו כדאי לנו לבדוק מה כבר אגרנו ואספנו בביתנו. שנת השמיטה היא הזדמנות טובה לספירת מלאי ולדילול הרכוש הרב והמיותר שצברנו. בהשראת מצוות ביעור פירות שביעית נבדוק מה מתוך הרכוש שיש לנו – בגדים, כלים, ספרים, צעצועים, רהיטים, מכשירים – כבר איננו משמש אותנו אך יכול להועיל לאחרים.[3] נוכל להפקיר אותם לכל, כפי שעושים בפירות שביעית, או להעביר אותם בצורה מסודרת לגופים או אנשים הזקוקים להם.[4]
אלו הצעות לתרגום כמה מן העקרונות המגולמים בשמיטה למציאות חיינו. בחלקו השני של המאמר נדון ברעיונות נוספים הטמונה בהלכות השמיטה ונבקש להציע גם להם יישום עכשווי.
[1] ראו ועקבו אחרי אתר 'טבע עברי': http://www.tevaivri.org.il ופרויקט 'שמיטה ישראלית': https://shmita-il.co.il
[2] ראו למשל את אתר https://www.ethicalconsumer.org. להרחבה נוספת ראו בויקיפדיה את הערך: צרכנות אתית.
[3] דרך מוצלחת במיוחד לכך נמצאת בספרה של מארי קונדו, סוד הקסם היפני, אחוזת בית 2016.
[4] אפשר להעזר לשם כך באתר https://www.agora.co.il/.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
