אחד האופנים שבהם שנת שמיטה פוגשת אותי הוא הגעגוע לאדמה. החקלאי מפסיק את עבודתו ונותן שנה מנוחה לאדמה לצורך התחדשות.
אך החקלאי נשאר בעמדה זרה לו. מיום-יום יצרני ופועל שמגיע מתוך שנים של הרגל, הוא צריך לעצור, לחכות, לנוח. שנת השמיטה יוצרת געגוע לגעת באדמה, ליצור בעזרתה, לראות אותה מצמיחה יבול חדש ומפעים.
אך מה קורה אם אין לנו אדמה להתגעגע אליה? רוב הציבור היום בישראל רחוק מעבודה חקלאית, רחוק מהיכולת לראות ולחוש אדמה שמצמיחה יבול חדש והכרחי להישרדותנו. ילדים הקונים במכולת פירות וירקות אינם מכירים את מקורם ולא חוו את התחושה של לקטוף פרי.
האדמה היא מקור חיינו ממנו באנו ואליה נשוב, תרבותנו היא תרבות חקלאית ולוח השנה שלנו סובב סביבה, אך היא הפכה לגעגוע רחוק באופן קבוע, זיכרון מטושטש של גלגול אחר.
היצירה "#אדמה" היא פסל הבנוי בצורת האשטאג תלת ממדי מבטון, בתוך המרובע הפנימי שההאשטאג יוצר מונחת אדמה. היצירה מחברת אליה את תרבות הצילום והתיעוד הפופולרי שמנסה להגיע לפרסום המוני בעזרת סימן ההאשטאג – #, לאדמה שעדין קיימת אך רחוקה.
הפסל מבקש להפוך את האדמה למוצר אופנתי שמצטלם יפה אך נשאר עקר מהמהות שלו ומהחיבור שאנחנו מחפשים באמת. האדמה הופכת למושא לגעגוע שמתבטא באמצעות צילום זמני שישכח ביום שלמחרת.
בנוסף, ההאשטאג בנוי כמו מחלף כבישים שמתחמים את האדמה, הסיטואציה מתארת את המצב היום שבניית הכבישים בישראל מתפתחת וגדלה וכך עוד שטחי חקלאות וטבע נגזלים מאיתנו. סדר העדיפויות שלנו בתור חברה השתנה, מהמקום המרכזי של חקלאות ועבודת כפיים אל הכבישים והטכנולוגיה שיוצרים את הניתוק והגעגוע שלנו אל האדמה. האדמה נשמטה זה מכבר מהחיים בני זמננו, אני מבקשת לשאול מה מקומה של השמיטה כאשר האחיזה כה דלה.
מור גל, נולדה בשנת 1989 בקיבוץ עין המפרץ. חיה ויוצרת כיום במבשרת ציון. אמנית רב תחומית המתמקדת בתחריט, הדפס ופיסול. בוגרת תואר ראשון מהמכון לאמנות של מכללת אורנים. האמנות והחינוך היו שני מוקדים עיקריים לאורך חייה. כיום גל אמנית עצמאית ומורה לאמנות במגמת אמנות.
גל הציגה במגוון תערוכות יחיד וקבוצתיות, זכתה בפרסים ומלגות.
