בספר החדש מבית המדרש במעלה גלבוע מציגים מחברי המאמרים השונים, שקובצו יחד, גישה חדשה ומסקרנת ללימוד המקרא, ובעיקר לפתרון הסתירות הרבות בציוויי התורה.

בבסיסה של הגישה נמצאת קריאה זהירה של הציווים השונים בתורה והבנה כי התחולל ״שינוי המציאות או תמורה בעולם הרוחני או המוסרי של מקבלי התורה, לטב או למוטב״ (עמ׳ 46) שהוביל לתמורה בציוווי האלוקי.

דוגמא מעניינת לגישת היא השינוי בדיני עבד עברי (חזי כהן עוסק בדוגמא זו במאמרו ״שער לגישת התמורות״ בעמ׳ 62-49). בשלושה פרקים שונים בתורה מופיעים דיני עבד עברי: בשמות כא, בויקרא כה ובדברים טו. בעוד שהאזכורים בשמות ובדברים די דומים, בספר ויקרא מופיעים תיאורים שנשמעים כמתנגדים במידת מה לעבדות (״כשכיר כתושב יהיה עמך״). סתירה זו הטרידה את המפרשים בכל הדורות. הפרשנים הקלאסיים הציעו שיטות משלהם, ביקורת המקרא הציבה את שתי הפרשיות כנובעות מעריכות שונות של המקרא, ופרשנים בני זמננו העניקו פרשנות ספרותית לפערים בין הפסוקים. כולם ניסו ליצור יישוב בין הפסוקים, מתוך ההנחה שהפער הוא בעייתי.

גישת התמורות מציעה כי השינוי בין הציוויים השונים הוא הוא הפתרון: ״…נציע שהחכמה העליונה הבינה שמוסד העבדות הוא יסוד מוסד בחיי החברה העתיקה ואי אפשר לעוקרו מהשורש. לפיכך ביקשה להגן על העבדים ככל יכולתה…״ (עמ׳ 54). לפי גישת התמורות, בספר שמות הציווי מעגן את זכויותיו הבסיסיות של העבד, בספר ויקרא כבר עולה התנגדות למושג העבדות אך לא משחררת את העבד שנמכר מיד לאחר היובל, ובספר דברים מגיעה התמורה לשיאה: ״בדומה לספר שמות, העבד משתחרר בשנה השביעית ולא ביובל, אך בדומה לספר ויקרא הוא מכונה בספר דברים ׳אח׳ ו׳שכיר׳, והמושגים ׳עבד׳ ו׳אדון׳ נעדרים מתיאור שש השנים הראשונות ומופיעים לראשונה לאחר הרציעה. הפרשה בדברים גם דורשת שהיוצא לחירות יזכה במענק שיסייע לו לעמוד על רגליו…״ (עמ׳ 55). השינוי המוסרי שמתחולל בעם, המתבטא ביחס שונה לעבד ולאמה, יוצר שינוי בציווי האלוקי.

השאלה המשמעותית שעלתה בי עם קריאת הספר היא: מדוע נזקקו המחברים לכתיבה של ספר מעין זה, בעוד שיש פתרונות רבים שמציגים שיטה קוהרנטית שמיישבת את הסתירות השונות? בסיום הקריאה התחוורה לי התשובה: הספר הוא המשך של מאמץ תיאולוגי לו אנו עדים בעת האחרונה.

בשנים האחרונות (גם בעקבות ספריהם של תמר רוס והרב שג"ר) המאמץ התיאולוגי של חלקים מהציונות הדתית מתמקד במה שמכונה: "התגלות מתמשכת". תורף הטענה היא שההתגלות של האל אל בני האדם לא הסתכמה רק בגילוי המתועד בהר סיני ובנבואה, אלא המשיכה ועדיין נמשכת עד ימי אנו. המאמץ ההלכתי וההגותי בימים אלו מתמקד בהבנה כיצד אפשר לחשוף את ההתגלות מתוך החיים המודרניים.

אני סבור כי מתוך התפיסה הזו נכתב הספר שלפנינו. כלומר, החיפוש התיאולוגי הוא שהצמיח את המהלך הפרשני. בכדי להצדיק ולאשש את התפיסה כי ההתגלות איננה סטטית, פונים המחברים להוכיח כי הגילוי האלוהי בתורה איננו סטטי. אם האל בעצמו מתאפיין בשינוי של הציווי שהוא נותן לעם ישראל – ברי שההתגלות יכולה להשתנות וכנראה אף משתנה במהלך הדורות.

בעיניי המאמר שחושף את המהלך התיאולוגי הגדול שיותר שספר זה הוא חלק ממנו הוא מאמרו של הרב יהודה גלעד: "כאופקים המתחלפים להולך בדרך רחוקה: כוונת התורה וגישת התמורות". המאמר מופיע בחלק המהווה מעין הקדמה רעיונית לשאר המאמרים בספר, המיישמים את השיטה, ובו מסביר הרב גלעד באריכות את השיטה התיאולוגית המכונה "כוונות התורה". לפי שיטה זו, התורה לא סיימה את תפקידה בציווים המופיעים בה, אלא מציעה כיוונים מוסריים החורגים אל מעבר להלכות ולחוקים המסויימים המנוסחים בה. על הקורא בתורה להבין כי המציאות שמתארת התורה אינה חלוטה אלא היא מהווה פתח לצמיחתה של מציאות מוסרית יותר בעולם.

כיצד מאמר מעין זה קשור לגישת התמורות? הרב גלעד מסביר זאת בעצמו:

"אחת הבעיות הקשות והמאתגרות את המאמין והמשכיל בן דורנו הוא הפער שהוא מוצא בין עולמו ותובנותיו המוסריות לבין כמה וכמה מערכי התורה ומצוותיה. לאור דברינו לעיל בעניין "כוונת התורה", נראה ש"גישת התמורות" שנידונה בהרחבה בספר זה, עשויה להיות כלי חשוב ומשמעותי בהתמודדות עם סוגיה מטרידה זו…

אחד החידושים הבולטים בגישת התמורות הוא שמגמת ההתפתחות המוסרית מצויה בתוך המקרא עצמו. ישנן סוגיות מקראיות שבהן אפשר להבחין כי הפרשה הראשונה הציעה חידוש מוסרי משמעותי אל מול נוהגי המזרח הקדום, אך בבחינת "גבוה מעל גבוה" כשבשלו התנאים התגלה האל ומסר פרשה חדשה המגלמת דרישה מוסרית גבוהה יותר. ההתפתחות המוסרית כזו, הנחשפת מתוך הפער בין המקראות השונים, חושפת בפנינו בבירור את אותו ה"חץ" המורה על כוונת התורה באותה סוגיה" (עמ' 111-112).

כאן בעיני נמצא ליבו של הספר. לא הסתירות הפנימיות בפסוקי התורה הם שעומדים בבסיס השיטה, אלא הרעיון כי אפילו דבר האל הכתוב, שלפי האמונה המסורתית אינו משתנה או מתפתח, עובר תמורות. העקרון הזה מאפשר את התפיסה כי ההתגלות האלוקית ממשיכה לעבור תמורות (בעיקר מוסרית) בכל דור ודור, גם אחרי חתימת המקרא. שאר מאמרי הספר, המדגימים מקרים שונים בהם גישת התמורות פותרת סתירות בפסוקי המקרא, מיישמים את הגישה העקרונית על סתירות שונות בתוך המקרא. במילים אחרות, לא מדובר כאן בתגובה אפולוגטית לביקורת המקרא המגיעה ממקום מסורתי, אלא ביטוי מעניין של תפיסה תיאולוגית סדורה.

בעיניי מסמל הספר מעין שלב נוסף בתוך התפיסה התיאולוגית החדשה הרואה את דבר האל כאירוע מתמשך והולך. לאחר שהרעיון הוטמע כתפיסה תיאולוגית המעצבת את חייהם של רבים, מתפנה האידיאולגיה להפוך לפרשנות. במובן זה, ההתפתחות האינטלקטואלית והתרבותית המגולמת בספר דומה למהלך שעשו חז״ל: לאחר שחכמינו הטמיעו את תפיסת עולמם בחיי היום יום של היהודים בתקופתם, הם המחישו את המהלך בפרשנות התורה. הדרשה החז״לית היא ביטוי לתפיסתם הרוחנית-דתית, כשהתורה משמשת הן מקור השראה והן הכלי שבאמצעותו מממשים את התפיסה.

גם עבור מחברי המאמרים שבספר, מבית מדרשה של ישיבת מעלה גלבוע, התורה היא מקור ההשראה ובו זמנית גם הזירה בה מתבטאת תפיסתם התיאולוגית. במובן זה, הסתירות בתוך המקרא אינן בעיה כי אם קריאה לעיצוב הגות תיאלוגית-פרשנית המאפשרת קיום דתי אחר.

"גישת התמורות": שיטה חדשה בפרשנות התורה, בעריכת חזי כהן ואביעד עברון, הוצאת מגיד.