שבכל דור ודור עומדים עלינו ללמוד איתנו

הגמרא בנויה על שיחות ודיונים, לא פעם בין-דוריים: בין אמוראים לתנאים, בין מורים לתלמידים, בין זקנים לצעירים. גם אנו, כלומדים, ממשיכים את המסורת הזו - ומוסיפים עליה מזמננו ומשלנו

הדיונים בתלמוד משקפים תמיד ריבוד על גבי ריבוד, כמעט אינסופי. דור על גבי דור, תלמידים משוחחים זה עם זה ועם רבותיהם, שיחות שלעיתים קרובות צריך "לפרק" ולהפריד בזהירות, על מנת לגלות האם ישנה היתכנות שהשיחות "באמת" התקיימו, או שרק הועמדו כך בפנינו הקוראים. וכך מסכת אחרי מסכת, מתגלגלת שיחה אינסופית כמעט בין חכמים ממקומות ומדורות שונים.

כרבה העוסקת בתחום החינוך היהודי, תפסו את עיני כמה משפטים בדפים הנלמדים על סדר הדף היומי במסכת מגילה, השולחות קרני אור דקות על אודות עצם השיחה הלימודית.

אשתף בהקשרים שונים בין אימרות אלו, ובין טקסטים נוספים מארון הספרים היהודי-ישראלי.

"כִּי הֲוֵינָא טַלְיָא"

המימרא הראשונה הינה מתוך מסכת מגילה ה ע"ב:

I. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי הֲוֵינָא טַלְיָא, אָמֵינָא מִלְּתָא דִּשְׁאֵילְנָא לְסָבַיָּיא, וְאִישְׁתְּכַח כְּווֹתִי.

רבי יוחנן, גדולי אמוראי ארץ ישראל ומראשוני האמוראים, מעיד על עצמו, כי בצעירותו דן בהלכה עם מוריו המבוגרים יותר, ונמצא כי עמדתו בנדון היתה מכוונת כיאות.

מהמימרא עולים מספר דברים:

ראשית, ההנחה המובלעת בדברי רבי יוחנן כי החכמים המבוגרים, "סָבַיָּיא", הם המחזיקים בידע. רבי יוחנן מוסר לנו מידע על המבנה ההיררכי, שעד אז לא ערערו אליו, ועל פיו הוותיק יותר מחזיק במקור הסמכות. בדומה לכך, גם בימינו אנו עדות למהפכה המבקשת לתת פתחון פה שוויוני אף למי שאינו מומחה או בכיר מבחנית ידע, גיל או דרגה. על רקע מציאות היררכית זו מציין רבי יוחנן כי אף בהיותו "טַלְיָא" תלמיד צעיר, הצליח להשתתף בשיחה בצורה ראויה לציון, וכי עמדתו התקבלה ונמצאה כנכונה.

כמה מתוק הדימוי הזה, של הנער-הטלה הצעיר. הדימוי מתכתב היטב עם השיר ערב מול הגלעד, שכתבה המשוררת לאה גולדברג לילדי קיבוץ אפיקים בעמק בית שאן לאחר ביקורה בקיבוצם בשנת 1938:

II. ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

בשירה, משיבה לאה גולדברג את הטלה לישון בחיק אמו. אם נמשוך את דימוי הטלה מטקסט II לטקסט I , הרי שכעת נראה את רבי יוחנן הנער הצעיר, חוזר מנצחונו בבבית המדרש בטבריה היישר אל חיקה של אמו בדיר למרגלות הרי גלעד. שם, בדיר, מותר לו להשיל את "חוכמתו" לנוח, ולהירדם.

משיכת הדימוי מטקסט II לטקסט I מעניקה לדמותו ה"טלה-יית" במסכת מגילה מורכבות האופיינית לגיל ההתבגרות. מחד: חכם המסוגל להשתתף בצורה משמעותית בדיוני הרבנים, ומאידך, נער-טלה הנסמך על חיקה של אמו וניזון ממגעה. אולי אף מגעה הוא הוא זה שהזין אותו באנרגיה וביכולת לחזור בבוקר הבא ולהשתתף בצורה משמעותית בדיונים בבית המדרש.

יתר על כן, השאלת דימוי הטלה מאפשרת לנו להיזכר לעומק כי בכל "חכם", בזמנם של חז"ל ובזמננו אנו, יש מיסוד ה"טלה". גם גדולי הדור היו צעירים פעם, כאשר פעמים שכבר אז נבטה בהם היכולת להשתתף בשיחות עם הגדולים מהם בחכמה ובמניין, כפי שמעיד על עצמו רבי יוחנן. פעמים אחרות הופיע כישרונם רק לאחר זמן הבשלה נוסף. בנוסף לכך, גם כאשר "הם-אנחנו" כבר רבנים מובילים, יש "בהם-בנו" את הפוטנציאל להתבונן על סוגיות מבעד לעיניים "צעירות ותמימות"- עיניים של טלה… המבט הצעיר, הרענן שלאו דווקא יודע כל, ומאפשר לראות אחרת את הסוגייה, את התורה, את החיים. שנאמר: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (לאחרונה, מתוך לימוד הסוגייה במסכת עבודה זרה ח ע"א, שאלה נערה צעירה בת 12 וחצי: האם האדם הראשון נברא תינוק?". אודה כי מעולם לא חשבתי על כך! ומאז הלימוד בקבוצת זו אני מהרהרת בשאלה ובמשמעויותיה).

יחסי אם- תלמיד חכם

(ובלשון זמננו: הורה-תלמיד.ת חכמים)

כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

הצעתי לעיל כי חיק האם הוא המאפשר לטלה לטעון את כוחותיו, ולשוב בכוחות אינטלקטואליים מחודשים לעמל היום בבוקר הבא בבית המדרש. אך כיצד חשה האם אל מול הטלה המתבגר שלה, שעוזב את חיקה שוב ושוב, בתחילה חוזר, ואחר כך ייתכן שכבר עוזב לבלי שוב?

לאה גודלברג מתארת את הכאב בלהיות כבשה לטלה כזה, בין אם הוא תלמיד חכם בישיבת טבריה ובין אם הוא טלה רגיל בגיל ההתבגרות, שאט אט גדל ועוזב את הדיר… ההזנה האמהית היא שהפכה את הטלה הזה למבוגר מתפקד ומשתתף בדיוני המבוגרים החכמים, הסָבַיָּיא. אך פרדוקס האמהות וההורות הוא זה אשר בבוא העת יפריד את הכבשה והטלה, למען המשך גדילתו בתורה, בחיים. כזה הוא מעגל החיים.

מסופר כי רבי יוחנן עצמו גדל ללא אם, אשר מתה בלידתו. עוד מסופר כי כאשר היה עובר בבטן אמו, הריחה אמו מאכל אשר גרם לה להתאוות לאכול ביום הכיפורים (בבלי קידושין לא ע"ב). הקשר האמהי בינה לבין רבי יוחנן "העובר הצדיק" שהפיג את רעבונה של אמו ולבסוף לא נזקקה לאכול ביום הצום, לא זכה להמשיך ללוות אותו בימי חייו. שימוש בדימוי הטלה מעניק גם לרבי יוחנן היתום, את הרשות להתכרבל בחיק אם.

"אִי הֲוַאי הָתָם"

מימרא שנייה מתוך בבלי מגילה ז, ע"א:

אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מִלְּתָא דַּעֲדִיפָא מִכּוּלְּהוּ.

התצורה של שקלא וטריא (משא ומתן) תלמודי רב-דורי כל כך מוכרת ללומדי התלמוד, עד שאמירה זו ושכמותה, עוזרת לנו לעצור ולהשתאות: כיצד אין יותר אמירות כאלה? הרי כל פועלם של האמוראים הינו להגיב, לרווח, ליצוק תוכן נוסף לתוך החומר התנאי. האמוראים יוצאים מתוך החומר התנאי, מעבים ומפתחים אותו, ולוקחים אותו לכיוונים שונים מתוך תנאי עולמם, הצרכים והדילמות אשר ניצבו בפניהם. זוהי אמירה רדיקלית – אך כך גם אנו כיום.

כמה מיוחד הוא לראות את אמירתו של שמואל, מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון של האמוראים, מייחל לו היה יכול להשתתף בשיחתם של התנאים על "אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה". אולי יש משהו בזה ששמואל הוא בדור הראשון של האמוראים, שהוא מרגיש "קרוב אליהם" בזמן, אולי גם בהיכרות? הרי שמואל חי ופועל על קו התפר הדורי… האם חי שמואל בתודעה שתקופת התנאים הסתיימה, ושחייו ופועלו פותחים תקופה חדשה? אמירתו כאן מבטאת כמיהה להשתתף בשיחה משמעותית עם דמויות מופת.

והלא גם חלקנו מייחלים "לקפוץ" לתוך הדף ולהשתתף עם רב ושמואל בשיחותיהם… להביע דעתינו במחלוקותיהם, או לחשוב איפה בחיינו ובימינו יש דוגמאות דומות למקרים שבפניהם.

זוהי השיחה הבינדורית הנמשכת שמציע התלמוד: בואו להשתתף. חברו יחד את שירה של לאה גולדברג, עם אמירתו של רבי יוחנן.

ארץ ישראל של התנאים והאמוראים, משתקפת לנו היושבים והיושבות בציון ובגליל בימינו. כשאנו לומדות תלמוד בקיבוץ חנתון, ממש כמטחויי קשת מקיטרון היא ציפורי, ובקרבת חמת היא טבריה, אפשר לגעת באדמה ובאבנים האוצרות את הדיון, "ולקפוץ" לתוכו. בכל דור ודור מוזמן אדם לראות עצמו שותפ.ה בדיון התלמודי. בכל דור ודור ישנו דיר, ובו פועה כבשה, שמגדלת ומזינה טלה (טליא או טליתא) אחד, שיגדל ויהיה רבי יוחנן דטבריה.

אשרינו שזכינו ללמוד תלמוד, ללמוד לאה גולדברג, להקשיב לפעייה, ולחבר בין כבשה לטלה.

השארת תגובה