שבועות: להגדיל את האלוהות, להגדיל את הנפש

לפי קבלת האר"י, ימי ספירת העומר הם ימים של גדילה, ששיאם בתיקון ליל שבועות. ואנחנו לא לבד בתהליך הזה - אלוהים עובר אותו במקביל

האר"י, המקובל הצפתי הגדול בן המאה ה-16, הדגיש כי סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של יציאה בחיפזון. החיפזון מבטא את ההכרח שנכפה על בני ישראל לציית לאלהים ולצאת ממצרים – בין אם ירצו ובין אם לאו, בין אם הם מוכנים לכך ובין אם לאו. 'אינוס' זה לצאת ממצרים עשוי להסביר את התלונות הרבות של עם ישראל במהלך הנדודים במדבר, והוא מהדהד מדרשים המספרים כי חלק מעם ישראל בחר להישאר במצרים וסרב לוותר על הרכוש שהשיג מהמצרים או אפילו על מעמד העבד.

כפי שתיאר אריך פרום, לעומת ה'חופש מ-', המתאר השתחררות משעבוד, 'החופש ל-', המציין חירות פוזיטיבית, הוא מצב מעורר אימה וחרטה (כך, בסרטו של וודי אלן 'קח את הכסף וברח' מתואר אסיר המצליח לצאת מגדרות בית הסוהר, אשר מבין פתאום את משמעות מעמדו החדש כבן חורין, ואז חוזר באישון לילה להתדפק על שערי בית הכלא בבקשה לשוב פנימה).

מהלך זה של הכרח וכפיה לצאת מעבדות משתקף כאמור בחג הפסח. לעומתו, הימים שלאחר הפסח ועד לשבועות מהווים תיקון למהלך מהיר זה. תקופה זו, של ספירת העומר, נתפסת כהזדמנות לשכלל את מה שהושג קודם לכן באבחה אחת וללא תהליך מקדים של הכנה. בכל אחד מ-49 הימים הללו, המהווים שבעה שבועות, נעשה תיקון לאחד מ-מ"ט (49) שערי טומאה של מצרים בהם שקעו ישראל. אולם הפעם לא מגיע התיקון מבחוץ, ולא ב"יד חזקה ובזרוע נטויה", אלא מתוך מהלך עצמי אותו מצוּוה כל אחד ואחד להשיג.

אלוהים נולד

הדבר המפתיע והנועז במחשבתם של המקובלים הוא שתהליכים אלו אינם נוגעים לבני אדם בלבד אלא גם לאלוהים. לפי הקבלה, מכיוון שאדם נברא בצלם אלוהים הרי שהאלוהות והאדם חולקים מישור מציאות משותף, ולפיכך חוויות החיים הדינמיות של גדילה והקטנה מתחוללות הן במישור האנושי והן בזה האלוהי.

כדי להבין את תפיסתו הקבלית של האר"י בנוגע לפסח ושבועות יש להכיר את 'המשפחה האלוהית' כפי שהיא מתוארת בכתביו. כחלק מהשפה העשירה שפתחו המקובלים על האל ועל עולם האלוהות, אחד מאופני תיאור האלוהות הוא כ'משפחה' של פרצופים או פנים שונים, המבטאים היבטים שונים של האל. האר"י תיאר חמישה פרצופים אלוהיים בסיסיים, המהווים מעין ארכיטיפים שונים של דמות האל: פנים של סב רחמן (המכונים 'אריך אנפין', כלומר זה שיש לו אורך רוח ורחמים אין קץ) פנים של אבא ושל ואמא (כדמויות ההוריות המופנמות שלנו בנפש), פני הבן, האלוהות הצעירה והחזקה (המכונה 'זעיר אנפין', כלומר קצר הפנים המרבה לכעוס) והבת, המופע הנקבי והנשי של האלוהות. על רקע תפיסת אלוהות משפחתית ודינאמית זו מתוארת יציאת מצרים כיציאתה של הדמות האלוהית של הבן, 'זעיר אנפין', מן המיצר לקראת העצמתו וגדילתו, כמעין לידה של עובר מרחם אימו.

אכן, כפי שהראתה אילנה פרדס, התיאור המקראי של יציאה מצרים מעוצב באופן ספרותי כתהליך של לידת עובר. עם ישראל נולד כפי שנולד תינוק מתוך משבר וכיליון. כמו בלידה, גם בלידתו של עם ישראל בספר שמות נוכל למצוא דם על הפתח, חשש גדול ממוות ואבדון. יציאת מצרים מתוארת על ידי בקיעת מים ויציאה מעברה השני של התעלה אל החיים החדשים.

החידוש הקבלי הוא שהלידה ויציאת המצרים אינה רק סיפור שארע לעם ישראל אלא התרחשות שמיימית שעובר האל עצמו – או חלקים מסויימים בתוך האלוהות – בכל שנה בין פסח לשבועות. הטענה כי אנו במעשינו מסייעים לאלוהות ומתקנים אותה איננה חידוש מבית מדרשו של האר"י, והיא מוכרת למי שמוכן לראות את ניצניה כבר בספרות חז"ל. אך תיאור האלוהות אשר משימתה המרכזית היא גדילה והתפתחות הוא חידוש גדול. תפיסה זו מדגישה את הדינמיות שבאלוהות, הפועלת לפי מקצב החיים הבסיסי של קטנות וגדלות, התמעטות והתעצמות. בכך היא גם מסמנת לנו את משימתנו לחקות את האל ולהתמקד בתהליכים אלו. היציאה מ'קטנות' אל עבר 'גדלות' הופכת למשימת חייו של האדם הדתי, כאשר רבים מהריטואלים הדתיים מבטאים שוב ושוב תהליכים אלו.

ספירת העומר היא תוכנית פעולה

אם כן, מבחינת המקובלים המשמעות של ספירת העומר אינה קשורה ליבול החקלאי והבקשה להצלחתו, אלא מסמנת תוכנית פעולה לתיקון מוסרי ורוחני. זוהי תוכנית שכלול המיוצגת במדרגות שונות של שבע הספירות, שבע המידות העיקריות של האל, המרכיבות את עולם האלוהות. שבעת השבועות מפסח עד לחג מתן תורה נועדו לחשבון נפש ולתיקון בהם אנו עולים ומגדילים בו בזמן את עצמנו ואת האלוהות.

המהלך העצמאי המתרחש בשבעת השבועות שאחרי פסח אינו שולל את היציאה המהירה ומלאת הכח שארעה בחג המצות. לעיתים, כך יגידו המקובלים, יש צורך ב"דילוג", ב"הוצאה בציציות הראש" – מהלך חד וכואב שהאדם אינו מוכן לו. אולם יחד עם זה, תהליך חפוז בו האדם אינו מעורב באופן אקטיבי אלא רק מובל אינו יכול לחולל טרנספורמציה אמיתית. תהליך כזה ייתפס על ידי האדם כאירוע חיצוני שארע לו, אשר בסופו של יום – איננו נוגע לו. כל מהלך שמחולל שינוי רדיקלי דורש אפוא עבודה מאומצת של תיקון, עיבוד והפנמה שתהפוך אותו לקניין עצמי. זוהי משמעותו של המהלך האיטי וההדרגתי יותר של ספירת העומר עד לחג השבועות:

עתה בפסח, נכנס הכל ברגע אחת, ובפעם אחד. וזהו "כי בחפזון יצאת"… אך להיות זה היה שלא כדרך הטבע, רק לפי שעה, לכן אחר שנסתלקו – חזרה הטומאה למקומה… ולכן צריכה ליטהר עד חג שבועות…פרי עץ חיים, שער המצוות, פרק א'

הגדלת התודעה אינה מושגת עם סיומו של חג הפסח, אלא להפך: עתה מתחילה משימת ההיטהרות והשכלול. כל מה שנעשה בשביל האדם שיצא ממצרים צריך עתה להיעשות שוב על ידו ולהפוך לקנינו האישי, וזה כרוך גם בחובה להפוך את המעשה לבחירה מודעת; הפסיביות בה היה שרוי צריכה להיות מומרת ביוזמה ואקטיביות.

לימוד התורה כתיקון האלוהות, והעולם

אם פסח מציין את לידת התינוק, וספירת העומר את גדילתו לסובייקט אקטיבי, מה מסמל חג השבועות?

בספר הזוהר – ובעקבותיו אצל מקובלים אחרים – מופנה 'תיקון ליל שבועות' אל דמותה של הנקבה האלוהית, הכלה, שהיא גם התורה. בתיקון זה עלינו מוטל להיות שושבינים של השכינה-הכלה בכדי להכינה לזיווג. אך לא כך אצל האר"י. הוא מבקש להתמקד בזעיר אנפין, דמות האלוהים הצעירה, גם בחג השבועות. לדבריו, לפני הכנסת השכינה או התורה לחופה עם בעלה, ישנו שלב מקדים הקשור בדמותו של זעיר אנפין. האל הצעיר, ש'נולד' בפסח צריך לעבור ממצבו ה'קטן' ביציאת מצרים אל עבר מצב מורחב תודעה, של קבלת תורה. הגדלת האלוהות היא מניה וביה גם הגדלה שלנו את עצמנו. גדילה זו מתוארת בכתבי האר"י כהַמְשָׁכָה של ה'כתר העליון', המידה האלוהית הגבוהה מכל, על זעיר אנפין. רק לאחר הגדלה זו, באשמורת הבוקר, נוכל לשמש בתפקיד מלווי הכלה לחופה:

לפי שאנחנו בלילה הזה עושים ב' דברים: האחד הוא להמשיך את כתר העליון של זעיר אנפין על ידי עסק התורה כנזכר, ואחר כך, באשמורת הבוקר, אנו נעשים שושבינים דמטרוניתא [שושביני המטרוניתא, השכינה].פרי עץ חיים, שער הכוונות, ענין חג השבועות, דרוש א

לימוד התורה, המהווה את ליבו של 'תיקון ליל שבועות', אינו נובע רק מן הרצון לצבור ידע והבנה בתורה לשם עצמנו. יש בו ערך גם לאלוהות ה'קטנה', אשר גדלה ומתעצמת בזכות לימוד התורה שלנו.

תפיסת לימוד התורה כמחולל העצמה וגדילה מסמנת תוואי חדש בתולדות לימוד התורה בישראל. רעיון זה משנה את דמות הלומד: לא עוד תלמיד חכם המוסר שמועות, העוסק במשא ומתן ההלכתי והתלמודי ו'עוקר ההרים', אלא מקובל או מיסטיקן המתקן עולמות, מעצים ומגדיל את המציאות שסביבו ואף את זו האלוהית. בתפיסה זו האדם עומד במרכזה של ההוויה. אין הוא "רימה ותולעה", או "שפל רוח", אלא מתקן גדול שכוח רב לו במותניו ואחריות עצומה מונחת על כתפיו. בהתאם לכך, גם התורה לא נתפסת רק כגוף ידע הזוקק בירור לימודי, מחלוקות והכרעות, אלא כלי המאפשר מצב תודעה מוגדל.

***

בניגוד לתיאורים שבתלמוד, בכתבי האר"י חג מתן תורה אינו מצוייר כאירוע שנכפה עלינו וגם לא כאירוע הממשיך בנעימים את יציאת מצרים, אלא דווקא כהיפוך לו. שבועות מזמין אותנו לצאת ממצב אליו התגלגלנו בעל כורחנו למצב בו אנו פועלים בעצמנו. העובדה כי בכל שנה אנו חוזרים יחד עם לוח השנה לחגוג את פסח ואת שבועות ולספור את שבעת השבועות שביניהם, מצביעה על כך שתהליכי הקטנות והגדלות הם אינסופיים ולמעשה לעולם לא נוכל למצותם. חגים אלה מלמדים אותנו על הדינמיות של הדופק הקובע את מקצב חיינו, ואולי אף את ההכרח לשרטט מעברים מחזוריים מקטנות לגדלות ומאנשים הנתונים בעבדות לבני חורין, בדרך לקבלת תורה בכל שנה מחדש.

השארת תגובה