תיקוני ליל שבועות המגוונים המתקיימים ברחבי הארץ הפכו לסמל של ההתחדשות היהודית והחזרה לארון הספרים היהודי. שוחחנו עם רות קלדרון, ממייסדות בית המדרש "אלול" בירושלים ומייסדת "עלמא" בתל-אביב, ועם רני יגר, העומד בראש "בית תפילה ישראלי", על הדרך שעשתה ההתחדשות היהודית ועל האתגרים והמשימות שעוד עומדים בפניה

תיקון ליל שבועות, שהיה בעבר נחלתם של דתיים בלבד והתקיים בבתי הכנסת, הפך לתופעה ישראלית של ממש. מה המקום שלו בתוך התהליכים שעברה ההתחדשות היהודית בעשורים האחרונים?

רות קלדרון: הדבר הראשון שעשינו בתל-אביב כ"עלמא" היה תיקון ליל שבועות במרחב הציבורי. לא היה דבר כזה קודם לכן; תיקון ליל שבועות היה טקס דתי שהתרחש בבתי כנסת ולימדו בו רבנים אל תוך הלילה. היהדות הישראלית חגגה את שבועות בעיקר כחג ארץ ישראלי, בהקשר החקלאי-קיבוצי. מכיון של"עלמא" עוד לא היה מבנה קבוע, התיקון התקיים במתנ"ס ברח' שינקין. במקום ללכת בזריחה לכותל הלכנו לשפת הים. בשנה שאחריה כבר קיימנו את התיקון ב"עלמא", אבל מרוב קהל לא היה מקום לשבת. שנה לאחר מכן עברנו לבית ציוני אמריקה, וגם שם כבר לא היה מקום לקהל הרב. כל שנה נהיה צפוף יותר. אחרי כמה שנים עברנו לקיים את התיקון במוזיאון ת"א. המזיאון היה פתוח כל הלילה עד הזריחה, וסיימנו בהופעה מוסיקלית. באופן מסורתי, קיבלנו את השחר בחוף הים. במשך כמה שנים הגיעו כ-3,500 משתתפים לתיקון הזה. היום תל-אביב מלאה בתיקונים, כמו רוב ערי הארץ, בבתי כנסת ובמוסדות ציבור. וזה נפלא.

ההתרחבות ההדרגתית והקבועה של תיקון ליל שבועות היא שיקוף להצלחה העצומה ולהתפשטות לימוד התורה בקהל ה'חופשי' באותן שנים. החידוש בתיקון שלנו היה לא רק בהעברתו למרחב החילוני ולציבור הכללי , אלא גם בתוכן. בתיקונים של עלמא הלימוד לא מוגבל לטקסטים מ'ארון הספרים היהודי' המסורתי. מושג 'תלמוד תורה' מורחב והוא מכיל גם שירה, פילוסופיה וספרות, לצד עיסוק בקולנוע, בתיאטרון ועוד ועוד.

רני יגר: תופעת תיקוני ליל שבועות החדשים היא מרשימה ועוצמתית מאוד, במיוחד בירושלים. נדמה לי שרק בירושלים קיימת האווירה המיוחדת הזו, שבה אנשים הולכים ממקום למקום, נודדים משיעור לשיעור ברחובות העיר, בשעות הקטנות של הלילה. כדאי לשאול את עצמנו מה המקום של התופעה הזאת ברחבי הארץ. איך זה נראה בחיפה, בבאר-שבע – האם גם שם התיקונים תופסים מקום מרכזי כל כך, ואם לא – כיצד אפשר לעשות את זה.

בעיני, תיקון ליל שבועות הוא נקודת מפגש מעניינת, מעין קו תפר בין שתי תופעות שונות: עולם בית המדרש וההתחדשות הלימודית-העיונית, ולצדה התחדשות עולם הריטואלים היהודי, החגים וטקסי החיים. שכן מעבר להיותו ערב של לימוד בית מדרשי, תיקון שבועות הוא טקס של לימוד חווייתי: יש דרך להיכנס אליו ולצאת ממנו, יש לו מובילים, יש בו סדר, ובחלק מן המקומות הוא כולל גם שירה או מוזיקה.

מה היחס בין שתי התופעות הללו, השייכות שתיהן להתחדשות היהודית? האם העיסוק בטקסים ובריטואלים, שהתחיל בשלב מאוחר יותר, הוא תוצר של בתי המדרש הוותיקים יותר?

רני יגר: יש איזו מחשבה שהתהליך הזה מתרחש באופן לינארי: קודם כל אנשים נכנסים לעולם בית המדרש והלימוד, ומתוך זה עוברים גם לחדש ולעצב את העולם הריטואלי. אבל זה לא כך בכלל. ראשית, ממש לא כולם עברו בבתי המדרש החדשים ונחשפו להתחדשות הלימודית. אנשים רבים שמבקשים לעצב טקס בר מצווה או להבדיל הלוויה יהודית מעולם לא נחשפו קודם לכן ללימוד ולא היו חלק מעולם בתי המדרש.

למעשה, לפעמים התהליך הפוך לגמרי – הרצון של אנשים לעצב לעצמם טקס, בין אם כחלק ממעגל השנה והחגים ובין אם כחלק מטקסי החיים, הוא שגורם להם להיכנס לראשונה לעולם הלימוד והעיון. כחלק מן הלימוד המשותף שלהם לקראת החתונה או לקראת בת המצווה, הם נחשפים לראשונה לטקסטים הללו. ההיזקקות לריטואל היא שמכניסה אותם לבית המדרש, ולא ההיפך.

רות קלדרון: למעשה מדובר כאן בתופעות שונות שאני לא רואה אותן כשלבים מדורגים. "אלול" ו"עלמא" מבקשות לחדש את בית המדרש, "בית תפילה ישראלי" עוסק בריטואלים וטקסי חיים, בקיבוצים מתמקדים בהתחדשות הקהילתית, ואילו בישיבה החילונית "בינה" יש דגש על עשייה חברתית. כל אחד מהם עונה על צורך שונה של אנשים ולוקח תפקיד אחר בהתחדשות היהודית.

את בית המדרש והלימוד בו אני רואה כמקום שמצמיח שכבה אינטלקטואלית המבקשת להיות אליטה משרתת, שמוכנה לשקוע בעולם בית המדרש כדי ליצור 'תלמידי חכמים ותלמידות חכמים' של יהדות ישראלית. מטבע הדברים, לא מדובר במספרים מאוד גדולים של אנשים. זה ניסיון להשפיע על השדה התרבותי בעזרת אנשי רוח, הגות, תרבות ויצירה; התהליך הזה משפיע על הספרות, התיאטרון, הקולנוע ושאר הממדים של המרחב הציבורי.

תיקון ליל שבועות משותף ל"עלמא" ול"בית תפילה ישראלי", 2015, בית עלמא בת"א

מה התחושות שעולות בכם במבט לאחור, בסקירה של השנים הרבות בהן ההתחדשות היהודית פועמת ופועלת?

רות קלדרון: קשה לי לעמוד מחוץ לדברים ולהתבונן בהם. אני מרגישה שאני תלמידה של המורים שלי, ומורה של התלמידים שלי, כחלק מרצף מתמשך של חיים ולימוד. אם אני מנסה להפנות את המבט אחורה, אני חשה בעיקר נחת ופליאה מהדברים שחוללנו וממה שהתחולל סביבנו. שלושה עשורים הם פרק זמן קצר מאוד במונחים של תהליכי עומק חינוכיים, ובשנים הללו ראינו שינויים גדולים במרחב התרבות הישראלי. אני מודה על הזכות לקחת חלק במהלך הזה. לפני שלושים שנה העיסוק בטקסטים יהודיים וביהדות בחברה הישראלית החילונית היה דבר נדיר ביותר, כמעט דחוי, וכיום אלו חומרים זמינים לתרבות הישראלית, בכל רבדי היצירה. התרבות היהודית נוכסה מחדש על-ידי המיליה התרבותי הישראלי בתהליך שנמצא עדיין בעיצומו, ומלווה בהרבה חופש ויצירתיות.

רני יגר: העיסוק היהודי החילוני בטקסי חיים ובריטואלים של מעגל השנה הוא צעיר יותר מעולם בית המדרש החילוני; הוא בן 15 או 20 שנים לכל היותר. בחלוף הזמן, יותר מכל אנחנו מגלים שוב ושוב כמה אנשים מעוניינים ביציקת משמעות וערך לתוך טקסי החיים שלהם, ועד כמה הפנייה האינטואיטיבית שלהם היא למסורת היהודית. הדבר שמעכב את התפשטות התופעה הוא בעיקר חוסר האפשרות שלנו להעמיד מספיק מלווים ומדריכים שינהלו ויובילו טקסים. כוח האדם שלנו קטן הרבה יותר מן הדרישה של הציבור הישראלי. זו גם הסיבה שבגללה אנחנו עדיין נתקלים לא פעם בהפתעה גמורה מהדברים שאנחנו עושים, הפתעה מן האפשרות לקיים טקס יהודי-ישראלי בעל תוכן וערך. הנוכחות שלנו כחלופה רלוונטית לטקס הדתי ההלכתי עדיין לא חלחלה לתודעה הישראלית הרחבה, אבל בכל מקום שהיא מגיעה אליה – יש לה ביקוש עצום.

איזו סוגייה מעסיקה אתכם כיום, בעשייה הנוכחית שלכם במסגרת ההתחדשות היהודית?

רני יגר: אני חוזר מלוויה בדרום הארץ, שבה קיבוצניק קרא קדיש חילוני, קרוב משפחה אמר את הקדיש המסורתי, בנוסח עדות המזרח, ובאמצע אמרנו פרק תהלים. החיבור של שלושתם יחד, שמתרחש בעברית, ובארץ הזו – הוא בעיני דוגמא לפאזל היהודי החדש שנוצר כאן, שמחבר עבר והווה; דוגמא למנעד הרחב של האפשרויות שעומדות בפנינו היום. למשפחה שקיימה את הלוויה היה ברור שהם רוצים טקס אחר, לא בדיוק כמו ההלוויה שמנהיגים בחברה קדישא, ומנגד הם רצו טקס יהודי שישקף את מי שהם ברגע הקשה הזה. בני המשפחה חיברו את הטקס יחד, צירפו חתיכות שונות של זהות לכדי טקס שלם. בעיניי – זה הדבר המרכזי; המגע החזק עם החיים שעולם הריטואלים פותח בפניך. הלימוד חשוב, הספרות חשובה, אבל החיים הם הדבר החזק ביותר.

רות קלדרון: בעולם בתי המדרש, כיום אני הרבה פחות תמימה ואופטימית בכל הנוגע לעבודה המשותפת של דתיים וחילוניים על פרוייקטים משותפים. בתחילת הדרך, זאת היתה הבשורה הגדולה מבחינתי – הקמנו את "אלול" מתוך רצון למפגש משותף, לימוד שוויוני בין דתיים לחילוניים, שבו אף אחד אינו מרגיש אורח. לאורך הדרך התגלעו מחלוקות, וסביב רצח רבין נוצר משבר של ממש בין הדתיים לבין החילוניים שב"אלול". את "עלמא" בתל-אביב הקמתי כבר כמוסד שממוקד ב'תרבות עברית'. התנסותי הפוליטית גרמה לי לאבדן נוסף של תום הלב לגבי שותפות בין דתיים וחילוניים. פרוייקטים גדולים שניסיתי לקדם כחברת כנסת נקברו על-ידי הרבנות הראשית ועל ידי מפלגת הבית היהודי. אני מרגישה שהיום קשה יותר ויותר למצוא פרטנר אמיתי לעשייה משותפת מתוך הציבור הדתי. התפיסה של הרב קוק, לפיה הכוחות השונים בחברה ישלבו כוחות כאשר כל אחד מהם יביא עמו את התרומה הייחודית שלו – נראית לי היום בלתי אפשרית. קרן האור היחידה שאני מזהה נמצאת בציבור הספרדי המסורתי. כמאמר השיר של דני סנדרסון: "יבוא היום וכולם ידעו שכולנו בולגרים".

במבט קדימה, לעשרים השנים הקרובות, אילו אתגרים או משימות עומדים בפני ההתחדשות היהודית?

רות קלדרון: שכשמסתכלים על המצב הקיים בולט מאוד הצורך לשחרר את בתי המדרש, ואת היהדות בכלל, מהפוליטיקה. לאפשר צמיחה חופשית של המוסדות השונים, ולא להפלות לטובה את מוסדות הלימוד הדתיים והחרדיים בחסות הפוליטיקה. עולם ההתחדשות היהודית החילוני מתקיים כיום בתוך עניות, וזו עניות מכוונת מלמעלה.

אם מסתכלים הרחק קדימה, אתגר משמעותי נוסף קשור ליהודי ארצות הברית. ההתחדשות היהודית בישראל צריכה לדעתי ליצור קשרים אמיצים עם הקהילה היהודית הגדולה והתוססת הזו. מה שקורה בישראל יקר ומיוחד מדי מכדי שישאר רק בקרב הישראלים, ויהדות ישראלית לא תוכל להיבנות בלי קשב לקול יהודי העולם. אני סקרנית לראות איזו זהות יהודית בונים לעצמם הדור השני והשלישי של הישראלים האמריקאים ללא המעטפת התרבותית של מרחב ציבורי יהודי בישראל. זו בעיניי החזית המעניינת ביותר בעולם כרגע בתחום החינוך היהודי.

כיום ישראל מנסה בעיקר לחנך את יהודי התפוצות, ולהשפיע עליהם לתמוך בישראל ובמפעל הציוני. אבל צריך לחתור לקראת מפגש אמיתי, לשמוע כאן בארץ את קולה של יהדות אמריקה ולהשמיע את הקול שלנו באזניהם. בהקשר הזה, יש לי חלום להקים מחדש את הקונגרס העולמי היהודי, מסגרת שתפגיש יהודים יחד ותאפשר להם לשוחח ולדון על התפיסות שלהם על אודות היהדות, לאו דווקא בהקשר הישראלי.

רני יגר: אני תופס את ההתחדשות היהודית לא רק כמאפשרת חגיגת בר מצווה שונה או לימוד מחודש של טקסטים יהודיים. בעיניי, מדובר כאן במאבק על תמונת העולם היהודית, וממילא – על דמותה של מדינת ישראל. הריטואלים היהודיים החדשים שאנחנו עסוקים בהם כוללים בתוכם גם ערכים מסוימים: שוויון, סובלנות, הכלה. זה בעצם עיסוק בבעיות הקריטיות ביותר שלנו כחברה. כמעט כל הידיעות בעמוד הראשון בעיתון – חוץ מאלו שעוסקות בחדשות חוץ – קשורות למעשה למאבק על היהדות בארץ ועד דמותה. מעבר לדברים הברורים מאליהם כמו המאבק של נשות הכותל וגיוס בני ישיבות, גם סוגיות כמו החייל היורה מחברון קשורות בעיניי למהלך הערכי שבו אנחנו עסוקים.

כיום, כשמגיעים אלף אנשים לנמל תל-אביב לקבלת שבת, זו מבחינתי הזדמנות לא רק לשיר יחד "לכה דודי" אלא גם להגיד כמה מילים על הסוגיות הבוערות – על מצעד הגאווה, על מבצע צוק איתן, על רצח מוחמד אבו חדיר. למעשה, אין היום אירוע ב"בית תפילה ישראלי" שאנחנו לא מנסים לחשוב מה המובן הפוליטי שלו. אם בונים סוכה בנמל – אז מארגנים טקס של אמירת התפילה לשלום העולם, או עורכים תפילה משותפת לכל הדתות.

באופן כללי, אני רואה את הריטואל לא רק כפועל יוצא של קהילה קיימת, אלא ככזה שביכולתו גם לכונן קהילה. לכן לדעתי עיצוב ריטואלים באופן מסוים יכול לסייע לביסוסה של תרבות יהודית ישראלית מכילה וסובלנית יותר ושל חברה אזרחית שוויונית וערכית יותר. הממד הפוליטי-החברתי הזה הוא בעיניי חלק משמעותי מפרויקט ההתחדשות היהודית וממילא – הוא האתגר הגדול שלנו.