"העמידו אותנו במקווה. אנשים שהלכו במדבר, ששימרו את יהדותם במשך 2,500 שנה, שיש ביניהם מנהיגים רוחניים, פתאום עומדים עירומים בשורה ודורשים מהם לטבול ולקבל דקירת מחט באיבר המין להטפת דם, כי הוטל ספק ביהדותם. זו הייתה השפלה שאי אפשר לתאר במילים. המסר של המעשים האלה חלחל לציבור, בהתחלה אפילו לא צירפו אותנו למניין. החלטת מועצת הרבנות הראשית כעת היא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי" – כך אומר בכאב הרב ד"ר שרון שלום, מנהיג קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת ובוגר התוכנית לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשייה באורנים, בתגובה להכרה ביוצאי אתיופיה כיהודים, כ-40 שנה אחרי מבצעי העלייה הגדולים.

"ההחלטה של הרבנות היא לא היסטורית, אלא תיקון לעוול היסטורי", הוא ממשיך, "בתחילה בחרה מועצת הרבנות הראשית שלא לאמץ את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, שהכיר ביהדותם של חברי קהילת 'ביתא ישראל' וקבע שאינם זקוקים לגיור לחומרה. במקום זאת היא קבעה שהם ספק יהודים וספק ממזרים. אם ההחלטה הנוכחית מבטלת את הקודמת, הרי שיש בכך הוכחה שהקביעה הראשונית הייתה לא עניינית. שהרי מה השתנה מאז?"

נשמע שאינך שמח בהפיכת ההחלטה.

"נכון, אין בי שמחה כלל, אלא בעיקר הרבה בכי ועצב. השינוי הזה מגיע אחרי עשרות שנים של סבל ואפליה. האיחור כל-כך משמעותי שכבר כמעט שאין לו השפעה על חיי הקהילה. יהודי אתיופיה כבר התקבלו כיהודים בעיני הציבור הדתי-לאומי, בעיני הציבור החילוני ובעיני חלק מהציבור החרדי. כ-90 אחוז מהישראלים רואים בעולי אתיופיה יהודים לכל דבר. רק המגזר החרדי-אשכנזי לא קיבל אותנו כיהודים גמורים, וממילא זה אותו מגזר שגם לא מקבל את החלטות הרבנות הראשית. אז מה התועלת?"

כיצד למעשה השפיעה החלטתה של מועצת הרבנות להטיל ספק ביהדותכם?

"גם אחרי ההשפלה הגדולה שחוו כל חברי הקהילה במקווה ובהליכי הגיור לחומרה, המשיכו להטיל ספק ביהדותם. למשל, ילד מהקהילה האתיופית שגדל פה בארץ עם תודעה יהודית, ועם הידיעה הברורה שהוא שייך לחברה היהודית, כשהיה מגיע לרישום לנישואים פתאום היה נשלח למסלול מיוחד לשחורי עור. זה איום ונורא. הוא היה מגיע למועצה הדתית והיו אומרים לו 'מצטערים, לא מטפלים פה באתיופים, לך למועצה דתית אחרת'.

"יש לי קרוב משפחה שהוא שף במסעדה, והמשגיח כשרות דרש ממנו שלא להדליק את האש – וכך כביכול להימנע מספק של הגדרת האוכל ככזה שבושל על ידי גוי. זה אבסורד, אותו קרוב משפחה מגיע מוקדם כדי להתחיל לעבוד, אבל צריך להמתין למשגיח כשרות שיבוא בבוקר להדליק לו את האש! גם מקרה כמו שאירע ב'יקבי ברקן', שמנעו מיוצאי אתיופיה לעבוד בהליך ייצור היין, הוא תוצאה ישירה של הפסיקה הראשונית של מועצת הרבנות".

האם אין בפסיקה שינוי כלשהו במציאות, אולי חשיבות הצהרתית לפחות?

"קודם כל צריך לומר שלעת עתה יש רק דיווח על ההחלטה הזו של מועצת הרבנות ועוד לא ראינו מסמך רשמי או הוראה רשמית בנדון. ברמה המעשית, להחלטה כזו אכן יכולות להיות משמעויות, שהן בעיקר משפטיות. כל עוד ההחלטה הקודמת הייתה בתוקף, קשה היה לתבוע בגין אפליה על בסיס יהדותם של יוצאי אתיופיה. המדינה, בחסות הרבנות, אחזה בתפיסה שקיים ספק בעניין. אם ההחלטה אכן תתהפך, מקרים כמו 'יקבי ברקן' יכולים להגיע לתביעה משפטית".

אז יש בך אופטימיות מסוימת?

"אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה".